פרשת עקב

פרשת עקב תשס"ח

גדלותו וענוותנותו
משה רבנו, בדבריו, מבקש לשכנע את בני ישראל לקבל עליהם עול מלכות שמים: "ליראה את ה' א-להיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך". אך הלב ממאן לקבל. הן הקב"ה - כה רחוק הוא, רוחני, מופשט ובלתי נתפס. כל כך שונה הוא מכל האלילים שניתן לראות ולמשש. יתירה מזאת. הקב"ה, בורא כל העולמות, מה אכפת לו מבן תמותה כה קטן, פירור אבק דק המהלך על גבי גרגר המרחף אי שם בקוסמוס? ומה איכפת לו באיזה סדר הוא שורך את נעליו? בשני מישורים מתמודד משה רבנו עם טענה זו: במישור הלאומי ובמישור המוסרי. הוא פותח במישור הלאומי: אמנם "הן לה' א-להיך השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה". אבל למרות כל היקום האינסופי העומד לרשותו, בחר דווקא בעמו ישראל: "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם, ויבחר בזרעם אחריהם, בכם...". הידיעה שלמרות כל גדלו וענקיותו של העולם שברא, בחר דווקא "בכם", ממחישה לכם את חשיבותו של כל מעשה שלכם, ולו הקטן ביותר. על כן אתם מצווים למול את ערלת לבבכם ושלא להקשות את עורפכם.
מישור שני הוא המוסרי. מידותיו של הקב"ה בשיא גדולתן: "כי ה' א-להיכם הוא א-להי הא-להים ואדוני האדונים, הא-ל הגדול, הגיבור והנורא, אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", ואין הוא מתרשם ממתנות קטנות. ואף על פי כן הוא "עושה משפט יתום ואלמנה, ואוהב גר, לתת לו לחם ושמלה". אותו הא-ל הגדול, הגיבור והנורא מגלה את השגחתו דווקא בדאגה לחלשים ביותר בחברה. על כן מצווים גם אנו: "ואהבתם את הגר". מסקנתם של חז"ל מפרשה זו, הקושרת את שיא הגדלות עם הירידה אל שיא הקטנות, היא: "במקום שבו אתה מוצא את גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו". וכשם שהדברים אמורים בה' א-להינו, כך הם אמורים גם בנו עצמנו. רק לפני שבוע עברנו את צום תשעה באב. שם לימד אותנו ר' יוחנן כי "אשרי אדם מפחד תמיד", אפילו מדברים קטנים של מה בכך. וזאת משום שהחורבנות הקשים ביותר אירעו לנו על ידי דברים של מה בכך. ירושלים חרבה על טעות בין קמצא לבין בר-קמצא, הר המלך חרב בגלל תרנגול ותרנגולת, וביתר לא חרבה אלא בגלל ציר של עגלה. וכך כותב לנו מרן הרב קוק זצ"ל: כל הגדלות שבעולם אינה מזיזה כל-דהו מתביעות הקטנות, כמו שאין שום גדולה שבעולם פוטרת ומפקיעה שום תפקיד גופני, גם השפל שבשפלים. אלא שהגדלות מדריכה את האדם, בהיותו מקבל אותה בטהרתה, איך להתנהג בכל העניינים שבקטנות, באופן שגם הם יתעלו ויהיו עניינים גדולים.הרב עזריאל אריאל)


"לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה" (דברים ז', יד) מעשה בכותי ובָּהָם(איתן פינקלשטיין)
אמר רבי יונתן: "לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה" (דברים ז', יד) - מן התשובה [למתפלמסים כנגדך]: מעשה ברבי יונתן שהיה מהלך אצל ניפולין (=עיר) של כּוּתִים, והיה רוכב על החמור וְהַבָּהָם (מוליך הבהמות) עמו. נתלוה להם כּוּתִי אחד, הגיעו אצל הר גריזים. אמר אותו כותי לרבי יונתן: 'רבי, מה הטעם שההר הזה קדוש?' - אמר לו רבי יונתן: 'למה הוא קדוש?'. אמר לו אותו הכותי: 'שלא לקה במי המבול'. דברים רבה ג' ו. דרשתו של רבי יונתן בנויה על הכפילות הקיימת בברכות שבראש פרשת 'עקב'. לאחר שנאמר "וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ" (דברים ז', יג) - לכאורה אין צורך לחזור ולברך "לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה" (שם, יד). לפיכך, דרש ר' יונתן את הברכה השניה כברכת ה' לעמו, שלא יהיה פיהם עקר מתשובות לאויביהם. 'אמר לו [ר' יונתן לכותי]: 'מנין לך [שלא לקה הר גריזים במי המבול]?' אמר לו [הכותי]: לא כך כתיב "בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם" (יחזקאל כ"ב, כד). אמר לו רבי יונתן: אם כן היה לו להקב"ה לומר לנֹח לעלות לשם, ולא לעשות תיבה?' אמר לו: 'לא עשה אלא לנסותו'. שתק רבי יונתן.' (דברים רבה, שם). חלק זה של הסיפור מעלה מספר שאלות: מדוע רצה הכותי להוכיח שעל הר גריזים לא היה מבול? מדוע כל-כך חשוב לר' יונתן להוכיח את ההפך? מדוע הביא הכותי ראיה מפסוק ביחזקאל שעוסק בארץ ישראל כולה - והרי הוא אינו עוסק דווקא בהר גריזים? מדוע קיבל ר' יונתן את פרשנותו של הכותי לפסוק ביחזקאל? ולסיום, מדוע שתק רבי יונתן - וכי לא הכיר את הפסוק שציטט מוליך בהמתו בהמשך הדרשה? 'אמר לו הַבָּהָם: 'תן לי רשות לומר לו דבר אחד!'. אמר לו: 'אמור'. אמר לו אותו הבהם: 'אין ההר הזה תחת השמים?!'. אמר לו אותו הכותי: 'אלא חוץ לשמים?! (=ברור שההר נמצא מתחת לשמים)'. אמר לו: 'והלא כתוב "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים" (בראשית ז', יט-כ)?!'. מיד ירד רבי יונתן מן החמור והרכיבו ארבעה מילין... וזהו "לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך" - מהו "ובבהמתך"? 'ובַבָּהָמִין' שלך [שדווקא הם ידעו להשיב].' (דברים רבה, שם). נראה כי המפתח להבנת כל השאלות שהעלנו, מצוי בהבנת הסיבה שבגללה התעקש הכותי לטעון שארץ ישראל לא נפגעה על ידי המבול. על אף שאנו מכנים את ה'כותים' בשם זה - על מנת להדגיש שהם צאצאיהם של אותם גולים שעליהם נאמר "וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מל"ב י"ז, כד) - יש לזכור שלא היה זה הכינוי שבחרו הם לעצמם.
כותים אלה העדיפו לראות את עצמם כ"שומרונים" (שם, כט) - כתושבים המקוריים של השומרון ושל ארץ ישראל בכלל, תוך התעלמות מהוותק ההיסטורי קצר המועד שלהם בארץ, ויצירת אשליה כאילו הם אלו שהיו כאן מאז ומעולם. בתקופת שיבת ציון של ראשית ימי הבית השני, יושבי הארץ הללו התעמתו עם היהודים ששבו לציון מבבל (ראה עזרא פרקים ג'-ו' ונחמיה פרקים ב'-ו'). מנקודת מבטם, היהודים היו קבוצות של זרים שהמשטר הקולוניאלי הפרסי 'דחף' לאזור - 'מתנחלים' שהגיעו זה עתה מארץ נכרית ורחוקה, בזמן שהם ישבו בארץ מאז ומעולם. מתח זה נתן את אותותיו לאורך כל ימי הבית השני. בעוד ש'השומרונים' ראו ביהודים את צאצאיהם של ה'מתנחלים הזרים' שכבשו את ארצם, היהודים ראו ב'שומרונים' את ה'כותים' שתפסו את נחלתם בעת שנענשו בגלות על ידי ה'. הכותי טוען בפני ר' יונתן, שאפילו כשהתרחש המבול הוא לא פגע בתושבי ארץ ישראל, ובתושבי הר גריזים בפרט - שכן תפיסתו היא שקדושת הארץ וקדושת המקום, בהכרח אמורים להגן על יושביהם (גישה דומה היתה אף בקרב ישראל לפני החורבן הראשון, כשהיו שסברו שבשל קדושת הארץ וקדושת המקדש - לא יכול להתרחש חורבן, אליהם מכוון הנביא את דבריו "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה" (ירמיה ז', ד)).
לכן, לדברי הכותי, יש לראות בשומרונים את צאצאיהם של התושבים המקוריים של הארץ - שכן אפילו המבול לא יכול להזיז את יושבי הארץ ממקומם (ואולי זו הסיבה לכך שהם עובדים דווקא לפסל של יונה - סמל למקום בו לשיטתם מצאה מנוח לכף רגלה). זו גם הסיבה לכך שאין לקבל את טענת היהודים, לפיה הם התושבים המקוריים של הארץ שהוגלו כעונש על מעשיהם. רבי יונתן לא שולל את פרשנותו של הכותי לפסוק מיחזקאל, מאחר והוא יודע שאכן יש בארץ ישראל צד של קדושה שלא יכול להיפגע - על אף מעשיהם השליליים של היושבים בארץ. ואכן, הגמרא בזבחים קי"ט ע"א, מביאה שיטה אמוראית שדורשת את הפסוק ביחזקאל בדיוק כמו הכותי, ולומדת ממנו שהמבול לא פגע בארץ ישראל בשל קדושתה.
התוספות על הסוגיה בזבחים, שואל כיצד ייתכן שההרים בארץ ישראל כוסו במים (כפי שעולה מהפסוק שציטט הַבָּהָם), אם המבול לא ירד בארץ ישראל. תשובתו היא שבארץ ישראל אכן לא ירד המבול, אך המים שירדו בשאר הארצות הגיעו גם לארץ - והטביעו את יושביה שחטאו. לפי דברי הַבָּהָם, אמנם קדושת הארץ כשלעצמה לא יכולה להפגם - ולכן הארץ לא 'נענשה' בגשמי הזעם של המבול ('הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם'), אך המים שהגיעו מן הארצות האחרות סחפו איתם את החוטאים היושבים בארץ - וכך היא נטהרה מטומאתה. מדרשתו של ר' יונתן עולה כי אחת מברכותיה של הארץ, היא שאפילו הַבָּהָם המחובר אליה באופן החומרי ביותר - יוכל להרגיש שקדושתה אינה אמורה להגן על מעשי שחיתות המתחוללים בה - אלא להפך, קדושה זו היא שגורמת לדרישות מוסריות גבוהות יותר מקרב היושבים בה והמתהלכים בשביליה.


מדוע המוות מפחיד כל כך הרבה אנשים? ולמה משה רבנו בוחר להעביר את בני ישראל מבחן אמוני קשה, בדיוק לפני הכניסה לארץ?(אור רוזמן )
אחד מהאימונים הפסיכולוגיים הכי קשים (לפחות נפשית) במערך הקרבי של צה"ל הוא אימון שמבוסס על עיקרון אי-הודאות. כלומר לאמן את החייל למצב שהוא לא יודע מה יהיה: מתי יוקפץ, מתי ינוח, מתי יוכל לצאת הביתה ומתי ידרש להסתער. אין דבר שיותר מפחיד בן-אדם מאשר חוסר ידיעה וחוסר בהירות לגבי מה יהיה, זהו הפחד הכי גדול של האנושות - הפחד מהלא נודע. הסיבה שהמוות כל כך מפחיד אנשים היא מפני שאינם יודעים מה יהיה אחריו...
מסיבה זו מגייסת התקשורת כל כך הרבה מומחים ופרשנים, סוקרים, קוראי ומנתחי דעת קהל על מנת לנסות לנבא ולשער "מה יהיה?". מה יהיה ביום שאחרי, מה יהיה אם, ומה יהיה אם לא, ולאן באופן כללי מועדות פנינו. אותם מגידי עתידות ומעלי באוב מודרניים יותר משנותנים השקפה אמיתית לגבי מה עתיד להיות, מרגיעים את העם ונותנים לו אשליה ותחושה נינוחה של וודאות. נגד הגישה הזו יוצא משה רבנו. בפרשיה שחז"ל בחרו לשבץ בתפילה, מבהיר משה רבנו את עמדתו כלפי משערים ומנחשים וחוזים למיניהם: "והיה אם שמע תשמעו בקול ה' אלוקיכם לעובדו בכל ללבכם ובכל נפשכם" אז מה יהיה? "ונתתי גשמיכם בעיתם יורה ומלקוש וכו'" אל תשאל מה יהיה! תחליט מה יהיה! אתה הקובע, אתה המחליט! האדם במעשיו, בחיבור שלו עם הקב"ה, באמונה שלו ובתפילה שלו - הוא זה שמעצב את העתיד. הוא זה שמחליט "מה יהיה". במקום להעלות ספקולציות והשערות תעצב את העתיד - את מה שיהיה. "אין מזל לישראל" היהודי לא מחכה לעתיד- הוא יוצר אותו. על אותו הרעיון חוזר משה רבנו לאורך כל הפרשה שוב ושוב - "והיה עקב תשמעון"- "ושמר ה' אלוקיך את הברית... ואהבך וברכך והרבך וכו'" כמו מורה שתלמידיו מתקשים להבין. זה מבחן אמוני קשה- לא לחשוש ממה שיהיה, להאמין בהשגחת הבורא בנו ובמעשינו ולהאמין ש" כל עובדין דישראל עבדין לתתא מתערי עובדא לעילא" (זוהר פרשת תזריע) ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות
הנקודה מתחדדת במיוחד בארץ ישראל, ארץ בה החיסרון הגדול שלה הוא היתרון שלה: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצריים היא אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק והארץ אשר אתם עוברים שמה לרישתה ארץ הרים ובקעות למטר השמיים תשתה מים" במצרים יש את הביטחון והוודאות של הנילוס, אפשר לעשות הערכה רב שנתית, תחזית לעשר שנים הקרובות, צפי לגבי מצב המים. בארץ ישראל המצב אחר, בארץ ישראל הכול יכול להשתנות משנה לשנה ומרגע לרגע. השנה היה גשם והכנרת עלתה, ב"ה? לא בטוח שגם שנה הבאה יהיה, אולי שנה הבאה תהא שנת בצורת ר"ל?! אין ארץ שבה הכול כל כך דינאמי וחסר וודאות שהכול יכול להשתנות (ואכן משתנה) כל כך מהר. חוסר הוודאות הזה הוא הוא החיסרון אך גם היתרון- הוא מאפשר ובעצם מכריח אותנו לקיים דיאלוג בלתי פוסק עם בעל הבית, עם הקב"ה "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" הקב"ה מתעדכן ומעדכן נון סטופ, , ארץ ישראל מחוברת לריבונו של עולם on-line. דברים קורים מרגע לרגע והכל יכול להשתנות, תלוי במה? בנו! במעשינו ובאמונה שלנו. ארץ ישראל, אומר משה, היא ארץ מלאה כל טוב "ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" ועם זאת הארץ עמדה חרבה ושוממה באלפי שנות הגלות! זוהי סגולתה של ארץ ישראל . השפע נמצא בה בכח, בפוטנציאל ומי מחליט אם ארץ ישראל תשפיע את טובה? עם ישראל כמובן. לעמ"י יש את הכח לבנות את הארץ להחליט שיהיה בה שפע. הרב אשלג נהג להגיד "בנגב אין גשם? אי אפשר להתיישב שם? יתיישבו שם יהודים- אז ירד גשם!!!" אך לעם ישראל יש גם את הכח להחריב ולהרוס "מחרביך ומהרסייך ממך יצאו" (הפטרה) - בידך הדבר להחריב ולבנות ליצור או להרוס. אל תשאל מה יהיה- תחליט אתה מה יהיה. כי בסופו של דבר אין הדבר תלוי אלא בי, אלא בנו.


(יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:(יג) וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ: (פרק ז)(הרב כרמיאל כהן)
מהי משמעותה של ההבטחה "וַאֲהֵבְךָ" בתחילת פסוק יג? האם שמירת הברית והחסד המובטחת בפסוק הקודם אינה בגדר אהבה?
לדעת האלשיך הקדוש אכן ההבטחה "וַאֲהֵבְךָ" שבפסוק יג היא דרגה חדשה של אהבה, שבני ישראל מובטחים עליה כשכר שמירת המצוות; כך הוא כותב: שמירת הברית והחסד נובעת מהאהבה, אך לא מאהבה עצמית של ישראל אלא מאהבת האבות. מתוך שהקב"ה אהב את האבות הוא מיטיב גם לבניהם אחריהם. לא הטבה מתוך אהבה עצמית לישראל יש כאן אלא חסד יש כאן מתוך אהבת האבות. אולם הקב"ה חפץ לרומם את היחסים בינו לבין ישראל, להפוך את האהבה לאהבה עצמית לישראל. אולם הדבר תלוי בישראל; אם ישמרו בני ישראל את המצוות יזכו לאהבה עצמית, אהבה הנובעת מתוך מעשיהם שלהם, ולא בזכות אבותיהם. אמנם גם לאחר שיזכו ישראל לאהבה עצמית להם, עדיין יש מקום לאהבת האבות, אך זו שמורה "לדבר גדול ועצום מאד". הברית והחסד המובטחים לישראל בגלל אהבת אבותיהם אכן שמורים לישראל לעתיד, לזמנים מיוחדים שבהם יהיה בהם צורך – "וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" – אך היחסים הסדירים, השגרתיים, בין ישראל לאביהם שבשמיים ראוי שיהיו מבוססים על אהבה שזכו לה הם עצמם כתוצאה מאהבתם לקב"ה ומקיום מצוותיו.