סיפור היהלום

על ערש דווי קרא האב לבתו אל מיטתו והושיט לה שרשרת על תליון.
"בתוך התליון", אמר האב לבתו, "נמצא יהלום. היהלום יקר ערך. הוא היה משובץ פעם בטבעת שנתתי לאמך עליה השלום. שמרי עליו, אבל אם אי פעם תגיעי למצב של דוחק, תוכלי תמיד לפצח את התליון ולמכור את היהלום על מנת להתגבר על הקשיים".

הנערה לקחה את התליון לידיה והאב החזיר את נשימתו לבורא.

הבת גדלה והפכה לאישה. נאבקת לבדה בעוני וקשיים, אולם עצם המחשבה שיש לה יהלום המונח בבטחה בתוך התליון שעל צווארה נתנה לה את הכוח להמשיך, להיאבק ולצאת מהמצוקה.

שנים לאחר מכן, כשחייה הפכו להצלחה, ולא נזקקה עוד לתליון על מנת להבטיח את הישרדותה, הסקרנות גברה בה לדעת מה שוויו הממשי של היהלום שנתן לה אביה.

לקחה האישה את התליון לצורף. בחן הצורף את התליון בבוז. "עבודה גרועה!" אמר ובמכת פטיש ניפץ ושבר את התליון הקטן לחתיכות, משחרר חתיכה קטנה ונוצצת. הרים הצורף אותה אל פני האור ואמר: "גברתי, זה איננו יהלום אמיתי, אלא חתיכת זכוכית רגילה וחסרת כל ערך!"

"ההפך!" קראה האישה. "אולי זה לא יהלום אמיתי, אבל פיסת הזכוכית הזאת היא היקרה לי ביותר בעולם - גלומים בתוכה תקווה, אמונה ואהבה".


העולם שלנו מלא בפיסות של זכוכית שכאלה, לכל אחד מאתנו יש לפחות אחד או שניים בכיס, לא תמיד אנחנו יודעים שהם שם, אבל פיסות הזכוכית הללו ממתינות לנו למקרה שנזדקק להן.
כשאנחנו מעניקים תקווה, אמונה ואהבה - אנחנו מעניקים ביטחון, ערך עצמי ויותר מכל את הידיעה שיש מטרה אליה יש לשאוף.