"אני מתנצל/ת".
כמה פעמים ביום/בשבוע/בחודש, יצא לכם לשמוע את המשפט הזה מפי קרובים, ידידים, מכרים, שכנים, נהגים, ילדים, בוסים, ומי לא???
להתנצלות הרבה פנים, אולם ברוב הפעמים, וקבלו הפתעה, אין לה לסליחה כלל משמעות. הם לא באמת התכוונו להתנצל.
אתה עולה במדרגות הבניין, למולך מכיוון קומה ג` יורד הרצל, השכן השמן עם הלחיים הסמוקות, לאפה שווארמה בידו הימנית וכדורגל בידו השמאלית (הרצל אוהב מ-א-ד את הכדורגל שלו) הוא מעיף לך אותו ישירות לבית החזה כמחווה ידידותית-ערסית בעלמא, ספונטנית אתה מגיב ב"אייי" או אם אתה ממש חנון אז "איי זה כאב" אבל הרצל מתנצל "וואי כפרה לא ידעתי שזה יכאב , סליחה אחי אני באמת מתנצל". עד כאן לגיטימי.
מה שהופך את הסיפור ללא לגיטימי זה יום המחרת. אתה שוב פוגש את הרצל, הפעם ממש בכניסה, עם חולצה זוהרת צמודה בכיתוב אדום "אל תיגע לי בכדור", לא עוברת שניה והמחווה לא מאחרת מלהגיע, הכדור, נתקע לך כמעט בלב, נעצר בראות. "איי הרצל!!!" "וואי סליחה נשמה, באמת סליחה.."
מחווה זו חוזרת על עצמה שלוש עד ארבע פעמים בשבוע לא כולל שבת. הוא שומר.
משעשע? אותי לא ממש.
צר לי לשתף אתכם בתחושתי אולם בכל מפגש דרכים שבו קיימת סיטואציה של התנצלות או בקשת סליחה, אני פוגשת את ה`הרצלים` האלו. כמעט בכל חור. בעבודה. בבית ובעיקר אצל חברים.
נראה לי שגם בי דבקה מין `הרצליות` כזאת. מכוערת וצבועה מאין כמותה.
"תגידי את דפוקה?" אני צועקת בחרי אף על אחותי הקטנה שהקפצתי חזור בדרך מהעבודה, "את לא רואה שאת סוגרת לי את הדלת של האוטו על המטריה???" "את פסיכית?? בעצם כן. את פסיכית וככה נבראת את לא אשמה" שעתיים לאחר מכן. בית. אוכל טוב. תנור חם. "מצטערת שצרחתי `עלך` מקודם הייתי רעבה עייפה ועצבנית"
והנה יום המחרת מגיע לא מפתיע ומאכזב, "תעזבי את המחשב, את נורמלית??? הוא הרוס גם ככה, את רוצה להשחית לי אותו לגמרי???" צרחות אימים. שעתיים לאחר מכן מגיעה איך לא, ההתנצלות.
אתם מתעקשים לקבל עוד דוגמא? ממש טרייה? אני וחברה, יוצאות לבית קפה, היא באה לקחת אותי, ובדרך, מעשנת. פרלמנט לייט קצר. זה ידבק לי לבגד מאמי, זה מגעיל אותי, נו די הריח.. "סליחה" היא אומרת וממשיכה לשחרר קיטור כאילו אין מחר. אז אם סליחה, תפסיקי כפרה. סליחה ומה הלאה?...
מי מאיתנו לא מכיר את המערכון הידוע של הגששים, קרקר נגד קרקר, שבו קרקר, פולי ז"ל מבקש מברברה (שנראית יותר ברוך..) סליחה. סליחה????? צורח עליו פליקס הובלות, "ככה מבקשים סליחה??????"
מה בעצם אנחנו רוצים להביע בהתנצלות אם אין טיפת כוונה? לעתיד? כמה ההתנצלות יכולה להיות זולה וחסרת משמעות?
חבר`ה, לא חייבים להתנצל. זה בסדר להיות בהמות. ככה נולדנו. (לא אני, אתם.)
אנחנו אנשים נצלנים, רגזנים ואגואיסטים עד אימה.
אבל בחייכם, אם כבר התנצלתם, אם כבר הבעתם חרטה, תכבדו את המילה ואת עצמכם, תסתכלו בעיניים, תתכוונו למילים ותחליטו שאתם לא חוזרים על זה שוב!
היה ויותר לא יהיה. סליחה.
נ.ב- אני מתנצלת שחפרתי, לא אחזור על זה שוב, היה ויותר לא יהיה! סליחה.