סיפורו המרתק של "הנער הנצחי"

סיפורו המרתק של "הנער הנצחי"

במשך שנים רבות, פייר בורדן רימה את הרופאים והמשטרה הצרפתית, וללא כל כוונת זדון "התחפש" לילד. עיתונאי דיוויד גראן נפגש איתו וכתב את סיפורו:

ב- 3 במאי שנת 2005, מישהו התקשר בטלפון לקו החם הצרפתי לילדים נעדרים. המתקשר בהתרגשות סיפר שהוא עבר דרך אורטה, בסמוך למערב הרי הפירנאים, ובתחנה נתקל בילד מבוהל. קריאה דומה נוספת נעשתה לקו חם אחר, ולבסוף, במרכז לרווחת הילד המקומי הופיע הנער עצמו: רזה, חיוור, נמוך ובעל ידיים רועדות. פניו היו עטופים בצעיף ועל ראשו היה כובע בייסבול. לא היה לו דבר מלבד טלפון נייד ותעודת זהות, בה היה רשום ששמו הוא פרנסיסקו הרננדז פרננדז, ושהוא נולד ב -13 בדצמבר שנת 1989 בעיר הספרדית קסרס. לדבריו, הוריו ואחיו הצעירים נהרגו בתאונת דרכים. הוא עצמו שכב בתרדמת במשך כמה שבועות לאחר התאונה, וכאשר התאושש, הוא נשלח לגור עם הדוד שלו, שהתעלל בו. בסופו של דבר הוא ברח לצרפת, שם אמו גדלה.

פרנסיסקו נשלח לבית יתומים של סנט וינסנט דה פול בעיירה הסמוכה פאו. הוא קיבל חדר פרטי, וככל הנראה, הוא חש הקלה כאשר גילה שיוכל להתרחץ ולהתלבש בפרטיות: הוא הסביר שלאחר התאונה, ראשו וגופו מכוסים בכוויות וצלקות. תלמידים לא הורשו לחבוש כובעים בבית הספר, אבל לפרנסיסקו הרשו, כי הוא פחד שכולם יצחקו על הצלקות שלו.

יום אחד, במהלך חזרות של הצגת בית הספר, פרנסיסקו הכניס את הסידי שלו והלך לצד בהמתנה לתחילתו של השיר. ברגע שהשיר נשמע, וזה היה שירו של מייקל ג'קסון Unbreakable, פרנסיסקו התחילה לרקוד בדיוק כמו כוכב הפופ, שפתיו חזרו על המילים:

"You can't believe it' you can't conceive it / And you can't touch me 'cause I'm untouchable”.
-  "הוא לא רק נראה כמו מייקל ג'קסון" - נזכרה מאוחר יותר מורתו. - "הוא היה מייקל ג'קסון!".

ב- 8 ליוני אל משרדו של המנהל רצה הסדרנית של בית הספר. היא אמרה שהיא צפתה בתכנית טלוויזיה על אחד מהרמאים המפורסמים ביותר בעולם - פרדריק בורדן – גבר צרפתי בן 30, אשר הציג את עצמו בתור ילד.
-  "אני נשבעת באלוהים, בורדן נראה בדיוק כמו פרנסיסקו הרננדז פרננדז" - אמרה. לאחר מכן הגיעה משטרה אל בית הספר.

בזמן שהשוטר שם לו אזיקים, הוא הוריד את כובעו של פרנסיסקו. על ראשו לא היו שום צלקות - למעשה, הוא פשוט הקריח.
-  "אני דורש לראות עורך דין" – הוא אמר, וקולו הפך לפתע לגברי.

בתחנת המשטרה, הנעצר הודה ששמו הוא פרדריק בורדן, ושבמשך עשר השנים האחרונות, הוא המציא הרבה דמויות שונות, חי ביותר מ- 15 מדינות ודיבר ב- 5 שפות. בין שמותיו היו: בנג'מין קנט, סלג'אן רסקוביץ', ארנו אוריון, ג'ובני פטרולו ומיקלאנג'לו מרטיני. בחדשות אף דיווחו שהוא התחזה למאלף נמרים ולכומר, אך למעשה ברוב הפעמים הוא התחזה לילדים נטושים או ילדים שעברו התעללות. הוא ידע איך לשנות את המראה שלו במיומנות.
בשנת 2004, בגרנובל, הוא העמיד פנים שהוא נער בן 14, והרופא שבדק אותו בבקשת הרשויות, הגיע  למסקנה שהוא באמת בגיל התבגרות. לדברי קצין המשטרה:

-  "כשהוא דיבר ספרדית – הוא הפך לספרדי, וכאשר דיבר אנגלית – לאנגלי..."

בורדן חדר למקלטים למחוסרי בית, לבתי יתומים ובתי אומנה, בתי ספר ובתי חולים לילדים. הוא עבד על אנשים בספרד, גרמניה, בלגיה, אנגליה, אירלנד, איטליה, לוקסמבורג, שוויץ, בוסניה, פורטוגל, אוסטריה, סלובקיה, ספרד, שבדיה, דנמרק, ארצות הברית ולא רק שם. באמריקה הזהירו שהוא איש "נבון מאוד" שהתחזה לילד נואש כדי "לזכות באהדה", והתובע הצרפתי קרא לזה "קוסם מדהים, שלרמת העקשנות שלו משתווה רמת המשכל שלו".

הרשויות עשו חקירה, כדי לברר מדוע גבר בן שלושים התחזה ליתום בגיל עשרה. הוא לא הראה שום סימנים של סטייה מינית או פדופיליה, כמו גם כל מניע כספי. על זרועו הימנית המשטרה מצאה קעקוע בצורה של כתובת "Cameleon Nantais" - "הזיקית מנאנט".

לאחר שהוא נחשף בפאו, הוא עבר לכפר בהרי הפירנאים, במרחק של עשרים קילומטרים משם. כפי שקרה לעתים קרובות במקרים של ההונאות של בורדן – לרשויות לא היה מושג כיצד להעניש אותו. פסיכיאטרים מצאו שהוא בריא, ושום חקיקה לא התאימה לפשע שלו. כתוצאה מכך, הוא נקנס על רכישה ושימוש בתעודת זהות בדויה, ונידון למאסר על תנאי למשך שישה חודשים.

בוקר אחד בסתיו שעבר, הוא הסכים לפגוש אותי ברחוב במרכזה של פאו. שאלתי אותו על הקעקוע שלו. שאלתי מדוע אדם שמנסה למחוק את הזהות שלו, מנסה לשמר את העקבות שלה? הוא שפשף את ידו במקום הקעקוע וענה:

-  "אני אספר לכם איזו אמת עומדת מאחורי השקרים שלי".

***

לפני שהפך לקנט, בנג'מין או מרטיני מיכלאנג'לו - הוא היה פרדריק פייר בורדן, בנה הלא חוקי של גיסלן בורדן. היא ילדה אותו ב- 13 ליוני שנת 1974 באחד מפרברי פריז. היא הייתה בת 18, והיא הייתה ענייה. במסמכים הרשמיים, במקום בו אמור להיות רשום שם האב – היה מסומן X, ופירוש הדבר שזהותו טרם נקבעה. אבל כאשר גיסלן התראיינה אצלי בביתה בכפר במערב צרפת, היא אמרה כי "X" - זה מהגר בן 25 מאלג'יר, ושמו הוא קאסי – והוא עבד יחד איתה בבית החרושת למרגרינה. לאחר שנכנסה להריון, היא גילתה שקייסי היה נשוי, ולכן עזבה את העבודה שלה ואפילו לא אמרה לו שהיא בהריון.

כאשר פרדריק היה בן חמש, הוא עבר יחד עם הסבא והסבטא שלו למושאם - כפר בדרום מזרח לנאנט. המורה הראשונה שלו – איבון בורגיי, מתארת אותו כילד מקסים ומאוד מפותח, שצייר קומיקס מדהימים. עם זאת, בנוסף היא התחילה להבחין בסימנים של הפרעה נפשית. התנהגותו נעשתה יותר ויותר גרועה, הוא נעשה אימפולסיבי והתחיל לגנוב מאחרים. כשהיה בן 12, הוא נשלח לפנימייה לבני נוער במצוקה בנאנט.

שם בורדן העמיד פנים שיש לו אמנזיה, ובכוונה הלך לאיבוד ברחובות. כשמלא לו 16, הוא ברח. פרדריק הגיע בטרמפים לפריז, שם חשב לראשונה על הדמות הראשונה שלו: הוא ניגש לשוטר ואמר לו שהוא – ילד אנגלי בשם ג'ימי סייל.

-  "אני רציתי שישלחו אותי לאנגליה. תמיד חשבתי שהחיים שם הרבה יותר טובים",- אומר בורדן. כשהמשטרה גילתה שהוא כמעט ולא מדבר אנגלית, הוא הודה ברמאות, והוחזר לבית היתומים. ובדיוק אז הוא המציא את מה שקרה יותר מאוחר - "הטכניקה שלי". הוא התחיל לשוטט באירופה, הגיע לבתי ילדים וברח מהם בחיפוש אחר "המקלט המושלם".
-  "אני העדפתי לעזוב בעצמי, ולא לאפשר שיגרשו אותי", - הוא אמר לי.

ב- 13 ביוני שנת 1992, לאחר שבורדן התחזה ליותר מתריסר נערים בדיוניים, הוא הגיע לגיל 18, והפך למבוגר באופן רשמי.

-  "את רוב החיים שלי ביליתי בבתי יתומים ובתי ילדים, ופתאום אומרים לי "זהו זה. אתה יכול ללכת"- הוא אומר. - "איך יכולתי להפוך למישהו שפילו לא יכולתי לדמיין מי הוא?"

באחת מפגישותינו, בורדן סיפר כיצד הפך לילד. לדבריו, העקרונות העיקריים שלו הם - "שמור את זה פשוט" ואת "שקרן טוב משתמש באמת".
-  "אני יכול גם להיות אכזרי, אבל אני לא רוצה להפוך למפלצת" – הוא אמר.

כאשר הוא עבד על דמות, הוא הכין את עצמו: התגלח בזהירות, סידר גבות, השתמש במשחות להסרת שיער. הוא לבש מכנסיים רחבים וחולצות עם שרוולים ארוכים שכיסו את פרקי כף היד שלו כדי להדגיש עד כמה הוא קטן.

-  "תמיד שואלים אותי למה לא הפכתי לשחקן." - הוא אמר לי. - "אני חושב שהייתי יכול להיות שחקן טוב מאוד, כמו שוורצנגר או סטאלון. אבל אני לא רוצה לשחק מישהו, אני רוצה להיות מישהו!".

הוא הודה שלא קשה לעבוד על אנשים. בדרך כלל יש לאדם רעיונות משלהם לגבי איך להתנהג בסביבה, ורק לעתים נדירות הם שמים לב כאשר מישהו מתנהג בדרך אחרת. לכן, ברוב ההונאות יש מלא סתירות לוגיות ואפילו אבסורדים, שמאוחר יותר נראים מובנים מאליו.

***

באוקטובר שנת 1997, בספרד בפנימייה לבני נוער במצוקה, השופט נתן לבורדן יום אחד כדי להוכיח שהוא באמת בגיל התבגרות. אחרת, היו לוקחים לו טביעות אצבעות שכבר היו באתר האינטרפול. בורדן הבין שסביר להניח שהוא יגמור בכלא. ואז הוא עשה את מה שאיים להפוך אותו ל- "מפלצת", אליה לדבריו הוא מעולם לא רצה להפוך. הוא לקח לעצמו את זהותו של נער נעדר מטקסס. בעובדה שהוא נער אמריקאי, בורדן שמלאו לו 25 היה צריך לשכנע לא רק את המשטרה, אבל גם את הורי הילד.

בורדן האמין: אם הוא יגרום לשופט להאמין שהוא אמריקאי - הוא כנראה ישחרר אותו. הוא ביקש רשות להשתמש בטלפון במשרד והתקשר למרכז הלאומי לילדים נעדרים באלכסנדריה, וירג'יניה. באנגלית, אותה הוא למד במסעותיו, הוא אמר שקוראים לו ג'ונתן דוראן ושהוא מנהל במקלט לינארס. לדבריו, הם מצאו ילד שלא אומר מי הוא, אבל הוא מדבר באנגלית עם מבטא אמריקאי. בורדן תאר את "הילד" (יותר נכון להגיד את עצמו) ושאל אם יש במאגר הנתונים שלהם מישהו כזה. לאחר חיפוש, האישה מהמרכז אמרה שאולי זה ניקולס ברקלי, שדיווחו על היעלמותו ב- 13 ביוני שנת 1994 בסן אנטוניו. הוא היה אז בן 13.

בורדן ביקש מהמרכז לשלוח מידע נוסף על ברקלי. כשהעותק יצא מהפקס, בורדן הבין שהוא אכן דומה קצת לילד שבתמונה. הוא התקשר שוב למרכז ואמר, "יש לי חדשות טובות. ניקולס ברקלי עומד לידי".

האישה המאושרת נתנה לו את הטלפון של קצין משטרה בתחנת המשטרה בסן אנטוניו, שחקר את המקרה. הפעם, בורדן העמיד פנים שהוא שוטר ספרדי, ודיווח שהם מצאו את הילד הנעדר. הקצין הבטיח ליצור קשר עם ה-FBI ושגרירות ארה"ב במדריד.

למחרת, בורדן הצליח לגנוב את המעטפה שהגיעה מהמרכז לילדים הנעדרים, שהופנה לג'ונתן דוראן. במעטפה היה עותק של הודעות על היעלמות של ניקולס ברקלי עם צילום בצבע של ילד לבן הפנים הקטן עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני. תוארו כל הסימנים המזהים שלו – כולל קעקוע של צלב קטן על היד. ולבורדן לא רק שלא היה קעקוע – שיערו ועיניו היו כהים. הוא שרף את המכתב בחצר בית הילדים, ולאחר מכן הלך לשירותים וחימצן את השיער. חברו עשה לו קעקוע זמני בעזרת מחט ודיו.

נשארה הבעיה עם העיניים. רעיון! מה אם הוא נחטף על ידי כנופיה של פדופילים והובא לאירופה, שם הוא עונה, נאנס ואף שימש לניסויים? החוטפים הזריקו לו חומרים כימיים. והוא איבד את המבטא "הטקססי" שלו, כי במשך יותר משלוש שנים אסרו עליו לדבר אנגלית.

בקרוב, צלצל הטלפון במשרד. זו הייתה קארי גיבסון, אחותו למחצה בת ה- 31 של ניקולס ברקלי.

-  "אלוהים, ניקי, זה אתה?" - היא שאלה.

בקול שקט הוא ענה לה: "כן, זה אני."

כמה ימים לאחר מכן קארי הגיעה בליווי נציג של השגרירות האמריקאית. עכשיו בורדן מודה שהוא עשה דבר נוראי! אבל אז, אפילו אם היו לו איזה שהם שרידי מצפון – הם לא עצרו בעדו. הוא עטף את פניו בצעיף, חבש כובע ומשקפיים כהים ויצא לפגוש אותה. הוא היה בטוח שקארי מייד תראה שהוא לא אחיה. במקום זאת, היא רצה אליו בזרועות פתוחות.

קארי אומרת שכמעט ולא היה לה ספק שזה ניקולס. אחרי הכל, כל דבר שלא התאים יכול היה להיות מוסבר על ידי חוויות והניסויים המחרידים שהוא עבר.

לאחר מכן, הפקידים כבר לא שאלו אותו שום שאלות. הוא קיבל דרכון אמריקאי, ולמחרת טס לסן אנטוניו.

ב- 18 לאוקטובר שנת 1997 בני משפחתו של ניקולס חיכו לו בשדה התעופה: בוורלי, אמו של ניקולס, בעלה של קארי - בריאן, בנם בן הארבעה עשרה של בריאן וקארי, ובתם בת העשר שאנטל. רק אחיו למחצה – ג'ייסון – לא היה שם. הקרובים של ניקולס חיבקו את בורדן, אמרו כמה הם התגעגעו אליו. אמו של ניקולס היססה בהתחלה, אבל בסופו של הדבר, גם קיבלה אותו.

בורדן נשלח לגור עם קארי ובריאן, שחיו בקרוון באזור נטוש, שלושים וחמישה קילומטרים מצפון לסן אנטוניו.

ב- 1 בנובמבר, זמן קצר לאחר שהתיישב בביתו החדש, בלש פרטי צ'רלי פרקר ישב במשרדו בסן אנטוניו. הטלפון צלצל. זה היה המפיק של תכנית הטלוויזיה "העתק קשיח", ששמע על החזרה הפלאית של ניקולס בן השש עשרה, ורצה לשכור את פרקר כדי שהוא יחקור את החטיפה.

ב- 6 לנובמבר פארקר הגיע לקרוון של קארי ובריאן יחד עם צוות צילום.

פארקר עמד בצד והקשיב בריכוז לאיש הצעיר המספר את סיפורו המזעזע.
-  "הוא היה רגוע כמו מלפפון" – סיפר פרקר. - "הוא השפיל את עיניו, לא עשה תנועות בידיו. שום דבר". אבל פארקר משך את תשומת הלב שלו במבטא המוזר שהיה לו.

הבלש הבחין בתמונה של ניקולס התינוק על המדף. הוא נזכר, שפעם הוא קרא על כך שהאוזניים הם כמו טביעות האצבעות – שונות אצל כל אדם ואדם. הוא הלך לצלם ולחש לו "תצלם את אוזניו בגדול". ואז הוא הכניס את התמונה של ניקולס ברקלי לכיסו. במשרדו, הוא סרק אותה והסתכל על צילומי הראיון. הוא השווה את האוזניים של כל תמונה.
-  "האוזניים היו דומות, אך לא זהות" – הוא סיפר.

פארקר התקשר לכמה רופאי עיניים ושאל האם צבע העיניים יכול להשתנות כך. הרופאים אמרו שזה בלתי אפשרי. ומומחה ללשון מאוניברסיטה של סן אנטוניו הבטיח לו שגם אם היו מחזיקים אדם בשבי במשך שלוש שנים, ההגייה שלו הייתה חוזרת במהירות.

פארקר דיווח על חשדותיו לרשויות. בנוסף, הוא קרא לבוורלי וסיפר לה על האוזניים, העיניים והמבטא. אחרי זה, פרקר כתב: "בני המשפחה עצובים, אך מתעקשים שזה הילד שלהם".

בוורלי הייתה גרה בבניין דירות בסן אנטוניו, ופארקר החל לצפות בבורדן כאשר הוא הלך לבקר אותה.
-  "כל הדרך לתחנת האוטובוס, הוא הקשיב באזניות למייקל ג'קסון ורקד כמוהו".

כחודשיים לאחר הגעתו של בורדן לארה"ב, הוא התחיל להתפרק. הוא הפך להיות נתון למצבי רוח ומנוכר. זמן קצר לפני חג המולד, הוא הלך לשירותים והסתכל במראה עלעיניו החומות, ועל שיער המחומצן. הוא תפס סכין גילוח והתחיל לעוות את פניו. הוא הוכנס למחלקה הפסיכיאטרית של בית חולים מקומי. בורדן מאוחר יותר כתב במחברת שלו: "כשאתה נלחם במפלצת, תיזהר לא להפוך לאחת". 

ופארקר התחיל להתעניין בנסיבות היעלמותו של ניקולס ברקלי. לפני ההיעלמות, ניקולס חי יחד עם בוורלי ואחיו למחצה ג'ייסון בבית בן קומה אחת בסן אנטוניו. ג'ייסון, שהיה אז בן 24, היה ברונט רזה עם שיער ארוך ומתולתל. הוא ניגן בגיטרה וצייר לא רע. כמו האמא שלו, ג'ייסון היה נוטה להתמכרות, שתה אלכוהול והסניף קוקאין.

ב- 13 ביוני שנת 1994 בוורלי וג'ייסון סיפרו למשטרה שלפני שלושה ימים, לאחר משחק הכדורסל ניקולס התקשר הביתה מטלפון ציבורי וביקש לאסוף אותו במכונית. בוורלי ישנה, וג'ייסון אמר לו שיגיע בכוחות עצמו. אבל ניקולס כבר לא חזר הביתה.

קודי סיפר לי, שלאחר היעלמותו של ניקולס - ג'ייסון התחיל לצרוך יותר סמים.

בסוף שנת 1997, ג'ייסון הלך למרכז לשיקום והתאושש מהתמכרות לסמים. ואז הוא נשאר יותר משנה במרפאה כיועץ. הוא עדיין גר שם כאשר בורדן הגיע.

בורדן הופתע מזה שג'ייסון לא ניסה לראות אותו. ג'ייסון הגיע רק לאחר חודש וחצי. הוא חיבק את בורדן מול כולם, ואחרי כמה דקות ביקש ממנו לצאת. ג'ייסון הושיט יד לבורדן. על ידו נצץ צלב מזהב. ג'ייסון שם אותו סביב צווארו של בורדן, ואז אמר שלום ולא חזר עוד.

בורדן אמר לי:

-  "זה היה ברור שג'ייסון יודע מה קרה לניקולס". בפעם הראשונה הוא התחיל לחשוב מי מרמה של את מי.

בינתיים, הרשויות החלו להטיל ספק באמיתות הסיפור של בורדן. שבועות ספורים לאחר הגעתו לארצות הברית חקרה אותו סוכנת ה-FBI ננסי פישר. בחודש נובמבר, היא לקחה אותו ליוסטון לפסיכיאטר משפטי. הוא הגיע למסקנה שלא יכול להיות שבורדן אמריקאי, וכנראה הוא צרפתי או ספרדי.

ארבעה חודשים לאחר מכן, פישר קיבלה אישור לקחת דגימות דנ"א מבוורלי ובורדן. ממנו היא לקחה גם טביעות אצבעות, כדי לראות אם יש התאמה עם הנתונים באינטרפול.

קארי כבר לא רצתה שאח לא מאוזן יחיה איתה, והוא עבר לגור עם לבוורלי.

ב- 5 למרס שנת 1998 בוורלי פארקר התקשרה ואמרה שהיא חושבת שבורדן מתחזה. בלילה הבא, פארקר הזמין את בורדן לארוחת ערב.

הם הזמינו לביבות. לדברי פארקר, הוא אמר ל- "ניקולס" שהוא הסעיר את אמו, והבחור הצעיר פלט:

-  "היא לא האמא שלי, ואתה יודע את זה".

-  "תגיד לי - מי אתה?"

-  "אני פרדריק בורדן, ואני מבוקש על ידי האינטרפול".

כעבור כמה דקות פארקר הלך לשירותים והתקשר לננסי פישר, כדי לספר לה את החדשות. פארקר לקח את בורדן בחזרה לבוורלי. כאשר פארקר עזב את הבית, פישר והמשטרה כבר היו שם. 

בכלא, בורדן טען שבוורלי וג'ייסון יכולים להיות מעורבים בהיעלמותו של ניקולס ושהם ידעו מההתחלה שבורדן משקר.
-   "אני שקרן ממש טוב, אבל לא עד כדי כך!" - הוא אמר.

כמובן, הרשויות לא יכולות להסתמך על עדותו של איש ידוע בשקרים פתולוגיים. עם זאת, היו להם כבר חשדות משלהם.

פישר ביקשה מבוורלי לעבור בדיקה במכונת אמת.

השאלה החשובה ביותר הייתה האם בוורלי יודעת את מקום הימצאו של ניקולס. היא פעמיים כבר אמרה שלא. בוורלי יכלה לשקר אם הייתה תחת השפעת הסמים. הבדיקה בוצעה שוב לאחר שהשפעה של כל סמים פוטנציאליים הייתה נגמרת. בשלב זה, כאשר שאלו את בוורלי האם היא יודעת היכן ניקולס, הפוליגרף הצביע על כך שהיא משקרת.

ג'ייסון לבסוף הסכים לחקירה, ואצל פישר הופיע "חשד חזק שהוא היה מעורב בהיעלמותו של אחיו". פישר גם חשד שבוורלי ידעה מה קרה לניקולס, אבל עזרה להסתיר את הפשע כדי להגן על ג'ייסון.

כעבור כמה שבועות, פארקר נסע דרך המרכז של סן אנטוניו וראה את בוורלי על המדרכה. הוא הציע לה טרמפ. בוורלי שהתיישבה במכונית, ואמרה שג'ייסון מת ממנת יתר של סמים. בגלל העובדה שהוא לא השתמש בסמים כבר יותר משנה, פישר ופארקר חשדו שזו הייתה התאבדות.

כמה חודשים לאחר מכן נאספו ראיות מספיקות כדי להאשים מישהו בהיעלמותו של ניקולס.

***

ב- 9 בספטמבר שנת 1998 פרדריק בורדן הובא בפני בית המשפט בסן אנטוניו. הוא נאשם בשקר, זיוף ושימוש בתעודות מזויפות.

האדם היחיד שחש אליו חיבה – הייתה בוורלי. היא אמרה:

-  "אני מרחמת עליו. הילד הזה עבר גיהינום. אם אתה חושב על זה – הרבה אומץ דרוש לעשות את מה שהוא עשה".

השופט גזר עליו 6 שנות מאסר. במשפט, בורדן אמר:

-  "אני מתנצל בפני כולם. לא משנה אם תכלאו אותי או לא – אני כבר אסיר של עצמי".

באביב הזה, כאשר נפגשתי עם בורדן, התרחשו בחייו שינויים גדולים. הוא נישא לצרפתיה בשם איזבל. זו הייתה אישה נאה ושברירית בשנות שלושים לחייה, שלמדה להיות עורכת דין. היא עצמה הייתה קורבן של אלימות במשפחה. יום אחד היא ראתה את בורדן בטלוויזיה. הוא דיבר על ילדותו הקשה ועל חיפושיו אחר אהבה. היא כל כך התרגשה שלבסוף איתרה אותו.
-  "אמרתי לו, שמה שמעניין אותי בחייו זה לא איך הוא שינה את האמת, אלא למה הוא עשה זאת ומה חיפש" – היא סיפרה.

הוא אמר שלפני כן מעולם לא היה לו רומן. הם נפגשו במשך שנה, ואז התחתנו ב- 8 באוגוסט שנת 2007.

כשנפגשתי עם איזבל, היא הייתה בחודש השמיני להריונה. בורדן מצא עבודה בטלמרקטינג.

בורדן נגע בבטנה של איזבל ואמר:
-  "הילד שלי יכול להיות בעל שלוש זרועות ורגליים – וזה כלל לא חשוב. אני לא רוצה שהילד שלי יהיה מושלם. הדבר היחיד שאני רוצה זה שהילד שלי ירגיש שהוא אהוב".

חודש לאחר מכן, התקשר אליי בורדן וסיפר שאשתו ילדה.
-  "זו בת!" - הוא אמר. הם קראו לה אתנה.

שאלתי אותו, האם הוא הפך לאדם אחר. במשך זמן מה הוא שתק, ואז אמר, "לא, אני הפכתי לעצמי".