ניסוי עם אלברט הקטן
אחד הניסויים הפסיכולוגיים הידועים ביותר
ניסוי עם אלברט הקטן היה אחד מהניסויים הפסיכולוגיים המפורסמים ביותר. הוא התבצע על ידי הביהביוריסט ג'ון ווטסון יחד עם פסיכולוגית רוזלי ריינור. מוקדם יותר, פסיכולוג רוסי איוון פבלוב ערך ניסויים דומים, המציגים היווצרות של רפלקס מותנה אצל הכלבים. ווטסון היה מעוניין להמשיך את המחקר של פבלוב, על מנת להראות שהתגובות הרגשיות יכולות להיות מותנות באופן קלאסי באנשים.
המשתתף בניסוי היה ילד, שווטסון וריינור קראו בשם "אלברט ב.'", אך עכשיו בפסיכולוגיה מכנים אותו "אלברט הקטן". הוא היה בן כתשעה חודשים.
ווטסון וריינור חשפו אותו למספר תמריצים - כולל חולדה לבנה, ארנב, קוף, מסיכות ועיתונים בוערים, וציינו את התגובות של הילד. בתחילה, הילד לא הראה שום פחד מפני מה שהם הראו לו.
בפעם הבאה, בזמן שהציגו בפניו את העכברוש, ווטסון הנפיק צליל חזק על ידי הקשה בפטיש על צינור מתכת. כפי שניתן לצפות, התינוק התחיל לבכות כששמע את הרעש החזק. לאחר שילובים חוזרים ונשנים של חולדה לבנה ורעש חזק, אלברט התחיל לבכות ברגע שהציגו בפניו את העכברוש (מבלי רעש).
מהרשומים של ווטסון וריינור:
"הילד התחיל לבכות ברגע שהוא ראה את העכברוש. כמעט באופן מיידי, הוא נפל על צד שמאל והתחיל לזחול משם כל כך מהר שבקושי הצלחנו לתפוס אותו בקצה השולחן".
אלמנטים של התניה קלאסי בניסוי עם אלברט הקטן:
הניסוי עם אלברט הקטן הוא דוגמא לכיצד ניתן להשתמש בהתניה קלסית כדי לקבוע את התגובה הרגשית.
הכללת גירוי בניסוי עם אלברט קטן:
בנוסף להוכחת התניית התגובה הרגשית, ווטסון וריינור צפו גם בהופעתה של הכללת גירויים. לאחר המיזוג, אלברט הקטן התחיל לחשוש לא רק מעכברים לבנים, אלא גם מכל דבר שדומה להם. הפחד שלו עבר גם לאובייקטים אחרים המכוסים בפרווה – דברים כמו מעיל של ריינור וזקן של סנטה קלאוס.
הניסוי הזה גורם לנו לחשוב על התנהגותנו ליד הילדים שלנו. אם לדוגמה, אימא שמטיילת עם ילד קטן ורואה שבנה מתקרב לכלב - תצעק בפחד ותפחיד אותו – היא יכולה לפתח אצלו פחד מכלבים, שילווה אותו במשך חייו. אך אפשר להשתמש בהתניית התגובה גם לטובה. לדוגמה אפשר להראות כך לתינוק שאש – זה דבר מסוכן. בכל מקרה זיכרו תמיד – כל דבר שאנו עושים יכול להשפיע על תפיסת העולם של ילדנו, לכן אנו צריכים לחשוב פעמיים לפני שאנו עושים משהו בקרבתם.