האם חמדנות יכולה להיות שימושית?
תאוות בצע וחמדנות – בולטים במיוחד מבין שבעת החטאים של הכנסייה הקתולית. בגיהנום של דנטה אליגיירי, אפילו ישנו מעגל מיוחד כדי להעניש את הקמצנים. אבל האם יש גם צד חיובי לחמדנות?
חמדנות, כמו גם תאוות בצע ותשוקה – נחשבים באופן מסורתי לחטאים של שפע. אבל החמדנות, בדרך כלל מתייחסת לתאוות הבצע של דברים חומריים. החמדנות, יכולה לתאר סוגים שונים של תאוות בצע כבגידה לשם צבירת דברים חומריים, כשוד, כספים מושחתים ומניפולציות באנשים לשם רווח אישי. אבל מהיכן היא מגיעה?
גם חמדנות וגם רעבתנות, מתאימים בול למה שגאוטמה בודהה קרא בשם "תשוקה": תלות חזקה בעולם החומרי ובהנאה שהוא גורם, אשר נמצאת ביסוד של כל הסבל האנושי.
חמדנות – אף פעם לא מרגישה שביעות רצון מן העובדה שהיא תמיד רוצה יותר. זה רעב שאי אפשר להרוות. זו צורה עמוקה של רעבתנות.
אז מה המקור לחמדנות? באופן פרדוקסלי, החמדנות נובעת מדאגה מועטת לאינטרסים של עצמנו. החמדנות נובעת מהתעלמות עצמית (בלתי מודעת).
תלות – זה סוג של חמדנות. אנשים תלויים, תמיד רוצים לקבל יותר ממה שגורם להם הנאה או מונע מהם סבל ודאגה. הם מנסים לקבל את "החומר" או את הטקס, שגורמים להם להנאה - בין אם זה סמים, סקס, משחקים, מזון, פורנוגרפיה, אינטרנט, טלוויזיה, פרסום, כוח או כסף.
לכולנו יש "תלות" אישית: וורקהוליזם, רציונליזם, פרפקציוניזם וכן הלאה. זהו ניסיון פתטי למדי שלנו למלא ריקנות רוחנית ונפשית, כדי לספק איזשהו צורך הקבור עמוק ולרפא פצע נפשי המציק לנו.
שורש ההתנהגות של הרס עצמי נמצא בצרכים אינפנטיליים בלתי מסופקים, טראומות ילדות ובגרות ובחוסר יכולת להיות מספיק מרוכזים בעצמנו בחיי היומיום שלנו. במקום להתמודד עם הבעיות הללו, אנו מנסים להימנע מעצמנו.
חמדנות - היא סוג של אנוכיות. רובנו יודעים עוד מהילדות, שאנוכיות – זה חטא או דבר רע.
אבל האם האנוכיות היא בהכרח משהו רע? שלילי? לא רוחני? נרקיסיסטי? אנטי חברתית?
או שאנוכיות לפעמים יכולה להיות דבר טוב? בריא. דרוש. חיובי, ואפילו רוחני.
האם ההקרבה העצמית היא תמיד לטובתנו?
ובאיזו נקודה, הריכוז בעצמינו הופך לאגואיזם, חמדנות, סוציופתיה ונרקיסיזם פתולוגי? המטופלים של פסיכותרפיסטים, צריכים כל הזמן להתמודד עם הבעיות של התמקדות בעצמם: גם עם נרקיסיזם שאינו יודע שובע וגם עם דחייתו המתישה. לעתים קרובות הם מרגישים קונפליקט ותחושת אשמה בגלל הכרה וקבלה של הצרכים, הרגשות והרצונות האנוכיים שלהם.
אחת המשימות הקשות ביותר עבור המטופלים אצל פסיכותרפיסטים - היא ללמוד להיות מרוכזים בעצמם ביחס הנכון.
מה שדרוש – זה אגוצנטריות, אשר ממוקדת סביב, מגדירה ומכירה בצרכים של האני הפנימי, ולא בדרישות האנוכיות של האגו הילדותי. כל זה עדיין יהיה "החמדנות המקורקעת" או נרקיסיזם. אבל זה יהיה מה שקרל יונג הגדיר כ- "אני": מבנה שלם הבנוי מחלקים.
"אני" הוא גם המרכז וגם הטוטליות של האדם. אנו חייבים לכבד את האני הפנימי שלנו, ואת זה לא קל להשיג. זה דורש התמדה, סבלנות, ענווה, אומץ ומחויבות. אבל ההשקעה לטווח ארוך הזו, יכולה לספק נוגדן רב עוצמה לחמדנות ותאוות בצע, גרגרנות והתמכרות.
קל ונוח להאשים את החמדנות שאנו רואים סביבנו. אנחנו חיים בחברה הסוגדת להצלחה, תהילה וכסף. אבל מה עם החמדנות שבפנים? האם כולנו חמדנים בצורה זו או אחרת? הסכנה הגדולה ביותר מתרחשת כאשר אנו דוחים ומקרינים את החמדנות שלנו על אנשים אחרים.
אז הדבר הראשון שאנו צריכים לעשות - הוא להכיר בכך שלכל אחד מאיתנו יש חמדנות למשהו. זה בטבע האנושי. תודו בזה במקום להדחיק את זה.
קודם כל, עלינו למצוא את עצמנו.
תהליך זה מתחיל מהקשבה לעצמינו, למחשבות שלנו, לרגשות, דחפים וצרכים. ההקשבה הזו צריכה להיות בהתחלה חסרת דעות קדומות. אנו צריכים זאת כדי לזהות את הכוונות המודעות והבלתי מודעות שלנו.
כמו כן כדאי להקשיב לחלומות שלנו, דרכם ה- "אני הפנימי" שלנו מתקשר אתנו.
הגילוי של האני הפנימי הוא תהליך לא קל שלוקח זמן. טיפול פסיכולוגי נכון יכול לעזור בתהליך זה. כמו גם מדיטציה. וכאשר האני הפנימי מתגלה ומתחיל לדבר איתנו, האחריות שלנו היא לבצע את הדרישות שלו.
אם תהיו מספיק אמיצים כדי לגלות את האני הפנימי שלכם, תוכלו לחיות חיים מאוזנים ובעלי משמעות. חיים, אותם מנחה ומנהל האני הפנימי שלכם.