נאמר בפרשה "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". (שמות פרק כה) ופירש רש"י, "לי", לשמי. כלומר, שכל התרומות שנתנו ישראל למלאכת המשכן תהיה הנתינה שלהם לשם ה' בלבד, ולא תתערב בנתינה זו שום פנייה עצמית, לא כבוד, ולא שאדם יאמר, אתן תרומה למשכן בכדי שה' ימלא את משאלות לבי לטובה, אלא יתנו תרומה לשם שמים בלבד. וכן עשו ישראל, שנתנו איש איש תרומה למשכן לשם ה' לבדו. ומה היתה התוצאה של מעשה זה? אמרו רבותינו במדרש, משכן זה שהתנדבו לו בני ישראל בכל לבם, לא שלטה בו יד אויב ולכן סופו שנגנז, אבל המקדש שהתנדבו לו בלא לב שלם סופו שנחרב. ומבואר שעוצמת המעשה של הנתינה בלב שלם לשם שמים, פעלה בגוף המשכן שלא נחרב לעולם.
וכן נאמר, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כאשר העשייה היא בלב שלם, "לי" לשמי, אזי השם יתברך משרה שכינתו בתוך בני ישראל, כי עצם המחשבה הטהורה להפריד את הנגיעות האישיות מהנתינה, היא מלאכה לא פשוטה, לטהר את המחשבה שלא יהיו מעורבים בה דברי פסולת של רווחים אישיים.
נאמר בספר מלכים " וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר, אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי. וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע, וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי". ופירש הרד"ק (רבינו דוד קמחי), שהנה אף שידוע כי הטעם האמיתי שדוד לא זכה לבנות את בית המקדש הוא מפני שנהרגו רבים מאד על ידו במלחמות, מכל מקום שלמה המלך לא רצה לומר לחירם את הטעם האמיתי שנמנע בעבורו מאביו לבנות את בית ה', ולכן אמר לו טעם אחר המתקבל על הדעת.
ולכאורה קשה באמת להבין את הטעם שאמר שלמה לחירם, שמפני שלא היה לאביו שקט מאויביו לכן לא יכול היה לבנות את המקדש, שהרי מבואר בפירוש בפסוקים שהיו לדוד ימים רבים של שקט מכל אויביו, כמו שנאמר "ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו", ועוד שידוע היה שדוד יכול היה לבנות את המקדש למרות המלחמות שעברו עליו. ואם כן אין זה תירוץ המתקבל על הדעת לומר שדוד לא בנה את המקדש מפני שלא הניח לו ה' מאויביו.
וביאור הדברים הוא, שמה שאמר שלמה המלך לחירם שדוד לא בנה את המקדש "מפני המלחמה", הכוונה בזה, שדוד לא יכול היה לבנות את בית ה', מפני שלא יכול היה כביכול לפנות את כל מחשבותיו לשם ה', שמעשה גדול כזה של בניית בית לה', שהיה מאורע מדיני חשוב מאד לכל העמים שדרו בסביבות ארץ ישראל וגם לרחוקים, עלול לעורר הרבה מאד מחשבות של נגיעות פרטיות לטובת מלכות ישראל, ובית לה' צריך לבנות אך ורק לשם ה'. ונבאר את הדברים יותר:
שלמה המלך בעת חנוכת המקדש התפלל וביקש מה', וכך אמר: "כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶ
ךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ, וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם". והיינו שבכל פעם שיהיו מלחמות לישראל יוכלו לבא אל המקדש ולהתפלל לה', ואחר כך יעשו באויביהם פלילים. וכמו שכתב המן הרשע באיגרתו לאחשורוש (אסתר רבא פ"ז), "כשבאים למלחמה נכנסים לתוך מקדשם ועושים כשפים בתוכו וכשהם יוצאים ממנו הורגים ומחריבים את העולם". אפילו שונאי ישראל הבינו שמקום זה של המקדש הוא אינו מקום פשוט, וממקום זה יוצא נצחון לעם ישראל במלחמה. וכיון שדוד המלך היו לו כל הזמן מלחמות, אם כן היתה לו תועלת גדולה מעצם בניית בית המקדש כדי לנצח במלחמות. ואם כן בניית המקדש על ידו לא יכולה היתה להתבצע בשלימות לשם ה' לבדו.
ולכן אנו רואים ששלמה המלך באיגרתו לחירם מדגיש שלש פעמים "לשם השם", וחירם, בשמעו כן משלמה, אמר "ברוך אשר נתן לדוד בן חכם". וכתב הרלב"ג, ומה חכמה ראה חירם בדברי שלמה? ולאור האמור מיושב הדבר, שראה חירם את עומק ההבנה של שלמה בכוונה הראוייה לבנין בית המקדש, ומכך התפעל מאד.
בכל מצוה ומצוה שאדם בא לעשות, צריך להשתדל לעשותה למטרה אשר ציונו ה', ולא להתפאר במצוות, וידוע מדברי המקובלים שמי שעושה מצוה ואחר כך מתפאר בפני חבריו על אותה מצוה, הוא עלול לפגוע מאד בפעולות הרוחניות שצריכות להיות על ידי אותה המצוה. כך הוא בכל מצוה ומצוה, וכל שכן בלימוד התורה, שאז אדם ממש משרה את השכינה בתוכו והופך להיות מקדש קטן לשם ה', שצריך שהכל יעשה בכוונה נכונה ועד כמה שאפשר לשם שמים.
שבת שלום.