אהבה היא הכוח היחידי שיכול להפוך אויב לחבר
מרטין לותר קינג
שים לב למחשבותיך-הן הופכות למילותך,
שים לב למילותך-הן הופכות למעשיך'
שים לב ושפוט את מעשיך-מעשים הופכים להרגלים,
היה מודע להרגליך-הם הופכים לערכים שלך,
הבן וקבל את הערכים שלך-הם הופכים לגורלך.
מהאטמה גנדי האם זהו נס אמיתי, או זהו מעשה של אנשים יוצאי דופן?
(תרגום של כתבה של דניאל גורדיס, ג'רוזלם פוסט, 10/12/2009)
עברה כמעט שנה מאז היה סמל דביר עמנואלוף לחלל הראשון של מבצע עופרת יצוקה, כאשר נפגע ע"י פגז של החמאס בכניסתו לרצועה בתחילת המבצע. אבל – כאשר ישבתי עם דליה – אמו – בביתה, בשבוע שעבר, פגשתי חיים ולא אבדן, פגשתי אמונה חזקה וברורה ולא אבל, ופגשתי סיפור נוסף על דביר שחייב להשמע, במיוחד בימים אלה של חנוכה – עונת הניסים שלנו.
זה לא מכבר – בקיץ – דליה תכננה ללכת עם מספר חברים לחוצות היוצר, ליריד האמנים המתקיים כל שנה בסמוך לחומות העיר העתיקה בירושלים. בתה הצעירה הפצירה בה ללכת שבוע מאוחר יותר כדי שתוכל לשמוע את מאיר בנאי בהופעה.
דליה הסכימה, וכך שבוע מאוחר יותר מצאה את עצמה על היציעים עם בתה, מחכה להתחלת ההופעה. לפתע הרגישה דליה מישהו נוגע בכתפה. כאשר הסתובבה לראותו ראתה ילד קטן ויפה בעל שיער בלונדי ועיניים כחולות. בהיותה גננת נמשכה דליה מיד למבטו של הילד, וכאשר התחילו לשוחח שאלה אותו אם ירצה לשבת לידה.
אביו של הילד שצפה במתרחש ממרחק מה קרא לילד ואמר "אשל – למה שלא תבוא עכשיו הנה ותשב אתי ועם דביר? מופתעת לחלוטין הסתובבה דליה וראתה את האב מחזיק בזרועותיו תינוק. מה אמרת שמו של התינוק? שאלה דליה.
"דביר: ענה האב
"בן כמה הוא"? שאלה
"ששה חדשים" היתה התשובה
"אני מתנצלת על השאלה" המשיכה דליה "האם הוא נולד לפני מבצע עופרת יצוקה או אחריו?"
"אחריו"
ואז המשיכה דליה "סליחה על השאלה המחוצפת – האם אוכל לדעת מדוע בחרתם לקרוא לו דביר?"
ובני הסביר "החייל הראשון שנהרג במבצע עופרת יצוקה היה דביר. הסיפור שלו נגע מאד ללבנו והחלטנו לקרוא לבננו על שמו של אותו חייל".
קולה של דליה בגד בה, ובקול רועד אמרה "אני היא אמו של אותו דביר"
שירי – אמו של התינוק ששמעה את השיחה ממרחק לא האמינה למשמע אזניה – "זה לא יכול להיות" אמרה.
"אכן – זה נכון – אני היא אמו של דביר"
"מהו שם משפחתך?"
"עמנואלוף"
"והיכן את גרה"
"גבעת זאב"
"אכן זו את" קראה שירי "התכווננו להזמינך לברית אך לא יכולנו"
"אין זה משנה עכשיו" אמרה דליה "את רואה – הגעתי למרות הכל"
ואז – אמרה לי דליה – אמרה שירי משהו שהיא לא תשכח לעולם – "דביר שולח לך חיבוק דרכנו"
בשלב הזה בשיחתנו סיפרה לי שירי את הצד שלה בסיפור. היא היתה בהריון, בשבוע ה – 33 או 34, כאשר בבדיקת אולטרה-סאונד התגלה חשד לבעיה שיכולה היתה להיות רצינית. אחרי התייעצויות עם רופאים מומחים שאלו מה אומרים הרבנים ופסקו שהילד יוולד והשם יתברך יעזור כפי שעוזר כל הזמן. יום או יומיי
ם אחרי כן היתה שירי לבד בבית, מודאגת וחרדה. היא הדליקה נרות חנוכה, וצפתה במהדורת החדשות. בחדשות היה דיווח על נפילתו של דביר עמנואלוף, החייל הראשון שנהרג במבצע. כאשר הסתכלה שירי בפניו המקסימים והמחייכים של החייל הצעיר שנהרג היתה לה תחושה חזקה שהיא מתבוננת במלאך.
זמן מה לאחר מכו הגיע בני הביתה. "בוא שב לידי" אמרה לו שירי. כאשר התיישב בני לידה אמרה לו שירי "חייל נהרג היום". "שמעתי" אמר בני. "מה דעתך שנקרא לבן שיוולד לנו על שמו של החייל שנהרג?". "או קיי - מסכים" אמר בני.
הם לא סיפרו לאיש אודות השם שבחרו, ותכננו להתקשר עם דליה מיד עם הולדתו של התינוק ולהזמינה לברית. אך כאשר נולד דביר בריא ברוך השם , היו שירי ובני עסוקים בריצות לרופאים וטיפולים, ולא היו בטוחים כלל מתי תתקיים הברית, לאור מצב בריאותו של התינוק. כאשר קיבלו את אישורו של הרופא לעריכת הברית לא הרגישו שזה נכון להזמין את דליה בהתראה כה קצרה, אמרה לי שירי. הם לא התקשרו אליה. לא לפני הברית, לא אחרי הברית, החיים המשיכו לזרום במסלולם. הם גם לא סיפרו לאיש על מקורו של השם "דביר" כי לא קיבלו לכך את אישורה של דליה.
איש לא ידע, עד לאותו רגע בו ילד תכול עיניים וזהוב שיער שדליה קוראת לו היום "המבשר" החליט לגעת בכתפה של דליה. "מישהו משגיח עלינו מלמעלה" אומרת שירי חרישית ומוחה דמעה מעינה, "וזה ללא ספק גורם לו שמחה".
שררה דממה בחדר האורחים אצל דליה, ושלושתנו יושבים שם וחושבים בשקט על השתלשלות האירועים המיוחדת הזו, ועל המשמעויות שלה. במיוחד בלט לעיני הקשר הייחודי שנוצר בין שתי הנשים האלה – האחת דתיה, השניה מסורתית, האחת שאיבדה בן ובעל, והשניה שעסוקה בגידול שני בנים.
ללא כל קשר ביניהן לפני שנה – חייהן שלובים עתה באופן מוחלט אלה באלה. ואמרתי להן שתיהן – כמעט בלחש – "זהו סיפור ישראלי מובהק – ללא כל ספק".
והן – כאילו הכינו את התשובה מראש ענו כאיש אחד "לא – זהו סיפור יהודי מובהק – ללא כל ספק".
והן כמובן צודקות. זהו הסיפור היהודי הנצחי. סיפור של קשרים מסתוריים ובלתי מוסברים, סיפור של גורלות משותפים.
וכמו בהרבה סיפורים שקורים בארץ הקטנטונת לה אנו קוראים "מולדת" – קשה כמעט תמיד להבחין בין החלק בסיפור שהוא נס אמיתי, לבין מעשה ידיהם של אנשים מיוחדים ויחידי סגולה. בסופו של דבר כנראה שאין זה משנה ...
כאשר אדליק את נרות החנוכה השנה אני אחשוב ואיזכר בדליה, בשירי, בדביר, ובדביר.
אחשוב על ההקרבה שלהם, על האמונה העיקשת שלהם, על ההגינות יוצאת הדופן שלהם ועל הטוב שלהם.
וכאשר אעביר את השמש מנר אחד למשנהו, אדע ששירי צדקה – אלה אינם זמנים קלים, אלה הם זמנים בהם אנו באמת זקוקים לנס או שניים. ולכן כנראה אין זה מקרה שעכשיו – כאשר אנחנו ממש ממש זקוקים לכך – שולח דביר לכולנו חיבוק מהשמיים למעלה.