אי האהבה

אי האהבה!..

לפני שנים רבות, היה אי וב? שכנ? כל הרגשות: שימחה, עצב?ת, גאווה, ע?שֶר, יֶדע וכל השאר – ביניהם, גם אהבה.
באחד הימים, הודיע? לכל הרגשות, שהאי עומד לשקוע. כל הרגשות החֵל? בהכנות נמרצות, לקראת העזיבה: הם תיקנו את סירותיהם, ארז? חפציהם, ולאחר שהכול היה מוכן, הם החלו לנטוש את האי, אחד אחרי השני. כולם, מלבד אהבה, שסירבה לעזוב את האי. היא החליטה להישאר עד הרגע האחרון.
כשהאי כמעט שקע, החֵלה האהבה לקרוא לעזרה. היא ראתה את ע?שֶר, ששט בסביבה, על ספינת הפאר המ?זהבת שלו, וקרא ל?:
"עושר, האם אתה יכול לקחת אותי עִמך?"
– לא, אינני יכול. ספינתי מלאה בזהב, כסף ויהלומים. אין מקום פנ?י עב?רֵך – השיב עושר.
האהבה החליטה לבקֵש עזרה מגאווה, שגם היא שטה לה להנאתה, אל מול חופי האי, בסירה יפהפייה.
– גאווה, בבקשה, עזרי לי, התחננה אהבה. אך הגאווה השיבה: "אני לא יכולה לעזור לך. את רטובה כולֵך, ואת עלולה לגרום נזק לסירתי"...
עצב?ת הייתה אף היא בסביבה ואהבה קראה לה:
– עצב?ת, תני לי לבוא איתך! אך העצב?ת השיבה: "אהבה, אני מצטערת, אך אני כל כך עצובה, ואני רוצה להיות לבדי"...
גם שימחה חלפה על-פני אהבה, אולם היא הייתה כל-כך מאושרת ושמֵחה, שהיא אפילו לא שמה לב לקריאתה הנואשת של אהבה.
לפתע, נשמע קול:
בואי, אהבה, אני אקח אותך! היה זה מישהו קשיש.
אהבה הרגישה כה מבורכת ונרגשת, שהיא אפילו שכחה לשאול לשמ?. כאשר הם הגיעו לאדמה יבֵשה, הקשיש פנה לדרכ?. אהבה, שהבינה כמה אהבה שוכנתצ בקשיש, שאלה את יֶדע, קשיש אף הוא, מי היה זה שעזר לה.
– היה זה ז מ ן – השיב יֶדע
– זמן? שאלה אהבה. אבל, מדוע שדווקא זמן יעזור לי?
– יֶדע חייך בתבונה ואמר: מכיוון שרק ה ז מ ן מסוגל להעריך את גדולתה של ה א ה ב ה !

הזמן הוא המלמֵד היותר נשגב ומחכִים! [ר' משה אבן עזרא]