פגיעה עצמית: הבריחה מרגשות
.jpg)
הם חותכים את עצמם עם סכיני גילוח וחפצים חדים אחרים. הם גורמים לעצמם כוויות עם סיגריות ומגהצים חמים. ופצעים כאלה אינם מוצגים בדרך כלל לציבור. ברוב המקרים, זהו "סוד" חבוי היטב מתחת לבגדים. ואם במקרה מישהו שם לב לצלקת טרייה ודורש הסבר, הוא שומע משהו כמו "נכוויתי בטעות ממגהץ" או "סכין החליקה מהיד". כן, תאונות קורות לכולם!...
"... הרוב המכריע של אנשים שפוגעים בעצמם - חוו אלימות פיזית ו/או מינית."
למעשה, אין כאן זכר לתאונות של חיי היומיום. מדובר כאן על פגיעה עצמית, כלומר על גרימה מכוונת של פציעה פיזית בלי כוונה לסיים את החיים. עם בעיה כזו, חי אחד מכל מאה אנשים. ואם אנחנו מדברים רק על בני נוער, ובעיקר על בנות - הנתונים גבוהים אף יותר.
פגיעה עצמית בדרך כלל הופכת להשתוקקות שאין לעמוד בפניה, לסוג של התמכרות. אנשים מודעים היטב לאיך ההתנהגות הזו יכולה להיראות בעיני אחרים, אך אינם יכולים לשלוט בעצמם. אחרי הכל, הפצעים שעל גופם – הם השתקפות של הפצעים הרגשיים בנשמתם, מהם לא מצליחים להיפטר.
סיפור מהחיים:
אני הייתי בת 17 כשהתחלתי לחתוך את עצמה. לא ידעתי שמדובר בסימפטום של דיכאון - אני פשוט התחלתי לעשות את זה. עם הזמן, כבר לא יכולתי לחיות בלי זה... זה היה חלק מהחיים שלי שאף אחד לא הכיר. קניתי סכין גילוח מיוחדת וחתכתי את עצמי, כאשר הסתגרתי במקלחת. לפעמים כציירתי – השתמשתי בדמי. בשבילי, זו הייתה הוכחה לכאב שלי. מה בדיוק עשיתי – הבנתי כעבור הרבה שנים, לאחר שראיתי תכנית טלוויזיה על פגיעה עצמית.
ג'ולין סיאנה, סופרת אמריקאית
לא מזוכיסטים ולא מתאבדים
למרות ש- "פוגעים בעצמם" עלולים לחשוב על התאבדות, ואפילו לעשות ניסיון להתאבד – להתנהגות שלהם אין כל קשר ישיר להתאבדות. להיפך, אחד מהסברים שהם נותנים למעשיהם – זה שבדרך זו הם מנסים להימנע מהתאבדות.
באופן פרדוקסלי, הפגיעה העצמית – זה דרכם לעזור לעצמם, לתת לעצמם איזשהו סוג של טיפול, אפילו אם הוא מסוכן לבריאות. לרוב, האנשים האלה אומרים שכך הם מצליחים להתמודד עם הרגשות הסוערים שלהם (כעס, פחד, תיעוב עצמי וייאוש), המתעוררים ממתח קיצוני או מחוסר תחושה רגשית ("לפחות להרגיש משהו").
לפי הסטטיסטיקה, 67% מאלו העוסקים בפציעה עצמית, בזמן המעשה כמעט ולא מרגישים את הכאב. הם רק לעתים נדירות מצליחים להצביע על סיבות שגורמות להם לפגוע בעצמם. עם זאת, הם יודעים בדיוק מה הם מחפשים: אחרי "מנה של סבל" מגיעה הרגיעה וההקלה.
מי נוטה לטפל בדרך כזו לא רגילה (בלשון המעטה), בפצעים רגשיים?
המדענים ואן דר קולק והרמן בשנת 1991 ערכו מחקר בקרב חולים שנהגו לחתוך את עצמם. התברר שרובם סבלו בילדות מאלימות פיזית או מינית, או גדלו בסביבה משפחתית לא בריאה, אצל הורים שהזניחו את החובות שלהם. האפשרות השלישית – התעללות חוזרת בבית הספר.
בנוסף, המחקר זיהה את הדפוסים הבאים:
- כמה שהגיל בו התרחשה האלימות היה צעיר יותר - כך גדל הסיכון לכך, שבתור מבוגר האדם יתחיל לפגוע בעצמו.
- התעללות מינית מובילה לפגיעה עצמית לעתים קרובות יותר מאשר אלימות פיזית או פסיכולוגית.
מאוחר יותר הממצאים שלהם אושרו: אכן, הרוב המכריע של אנשים שפוגעים בעצמם - חוו אלימות פיזית ו/או מינית. עם זאת, חשוב לציין שאחרי הכל "הרוב" - אין פירושו "כולם". ישנם אנשים שפוצעים את עצמם, אבל לא היו מעורבים בהתעללות זו או אחרת. המדענים הגיעו למסקנה שיש אנשים בעלי "נטייה" להתפתחות של התנהגות כזו, והטראומה שהם חווים רק מעודדת את הנטייה הזו.
הסבר די מסקרן על פגיעה עצמית, הציעה הפסיכולוגית לינהאן בשנת 1993. ההסבר נשמע כך:
"אנשים שנוטים לפגוע בעצמם, גדלו באווירה שלא התחשבה ברגשותיהם. משפחות בהן ישנה אלימות – מבטיחות את האווירה הזו, אבל גם במשפחות ה- "נורמליות" זה יכול להתרחש. "חוסר התחשבות ברגשות" פירושו שהילד לא יכל לדבר על החוויות האישיות והרגשות, כי התעלמו ממנו או לעגו לו על כך".
לבסוף, לפגיעה העצמית - נוטים לפעמים אנשים עם מאפיינים ביולוגיים מסוימים. לפי אחת מתיאוריות הללו, פציעה עצמית מובילה לשינוי דרסטי ברמות של חומרים מסוימים במוח, למשל של סרוטונין. זה יכול להוביל לירידה דרמטית של רגשות אגרסיביים, וכתוצאה מכך האדם מסוגל "לשלוט בכעס", אותו הוא לא יכול לכוון לאיפה שצריך.
"המחלה של הנשים"
למרות שנהוג לחשוב שפגיעה עצמית, זו התנהגות אופיינית יותר לגיל ההתבגרות, היא יכולה להתרחש אצל אנשים בכל הגילאים, ללא קשר למין, מוצא אתני או מעמד כלכלי. עם זאת, פציעה עצמית נצפית יותר בקרב הנשים. לפי הערכות שונות, הן מהוות בין 67% ו -85% מכלל אלה שגורמים לעצמם לפגיעה פיזית.
ישנם הסברים שונים לכך שנשים נוטות יותר לפגוע בעצמן. התאוריה הפופולרית ביותר היא של הפסיכולוגית מילר. היא מאמינה שהבנות לומדות מהילדות לדכא את הכעס והתוקפנות בגללם שזה נחשב להתנהגות "לא נשית". כמובן, גם את הבנים מלמדים להדחיק את הרגשות שלהם, אבל עם תוקפנות וכעס קל להם יותר להתמודד. לגברים "מותר" לשפוך את הרגשות הללו החוצה, והנשים, בשל החינוך שלהן – נוטות לכוון את הכעס כלפי עצמן.
מצד שני, אנחנו חייבים לקחת בחשבון את הקשר בין התעללות מינית ופגיעה עצמית. בכל זאת, ברוב המקרים מי שנפגע מהתעללות מינית הן נערות ונשים...
להיפטר מפצעים
הטיפול "הקלסי" באדם הסובל מפגיעה עצמית, כרוך בבידוד בבית החולים, שליטה בהתנהגותו והקצאת תרופות מתאימות - בעיקר תרופות נוגדות דיכאון. לאחרונה, הרוב המכריע של מומחים הגיע למסקנה שלמנוע פגיעה עצמית באופן פיזי – זה מסוכן. זה עשוי להוביל לתוצאה הפוכה.
גם אין טעם להילחם בפגיעה עצמית על ידי השיטות המשמשות לשם התגברות על "הרגלים רעים", כגון אכילת יתר או עישון. זה לא הרגל או "תלות" - אדם לא יכול להפסיק להזיק לעצמו, עד שהוא מקבל חלופה – טכניקות אפקטיביות לשליטה בלחץ נפשי.
כיום, פסיכיאטרים ממליצים להתחיל מנתינת תרופות נוגדות דיכאון ומייצבי מצב רוח שונים, כדי להפחית את המצוקה הרגשית ואת הרצון של פגיעה עצמית. בנוסף לטיפול הרפואי האדם צריך ללמוד להתמודד עם מצבי לחץ.
בגלל שנזק פיזי – זה רק "קצה הקרחון", השלב הבא של הטיפול צריך להיות טיפול פסיכולוגי, שיתמקד בפתרונות לבעיות שנמצאות "מתחת לפני המים". זה יכול להיות טיפול בטראומה שחווה האדם או טיפול משפחתי. כאן, מפתח להצלחה – זה מצב רוחו של המטופל, הרצון שלו לשתף פעולה באופן פעיל עם המומחים ורצון למצוא את הדרך לריפוי.