המצאות גאוניות של נשים

 

 

המצאות גאוניות של נשים

לקראת סוף המאה ה -20, רק 10%מכלל הפטנטים היו בבעלות של נשים. אם נעשה רשימה של ההמצאות המפורסמות ביותר בעולם, שהומצאו במשך המאות האחרונות – נגלה שבין הממציאים היו מעט מאוד נשים. וזה לא סימן לכך שנשים לא יודעות להמציא דברים חשובים, או שאין להן כישרון יצירתי. פשוט הן היו ניצבות בפני מכשולים רבים.

קחו, למשל, את המקרה של סיביל מאסטרס, אישה שחיה במושבות האמריקאיות. לאחר התבוננות על העבודה של הנשים האינדיאניות, היא המציאה דרך חדשה לעבד תירס לקמח תירס. סיביל נסעה לאנגליה על מנת לקבל פטנט על הרעיון שלה, אבל לפי החוקים הקיימים באותה תקופה, נשים לא יכלו להיות בעלות שום רכוש, אפילו רכוש אינטלקטואלי. רכוש כזה בדרך כלל עבר לבעלות של בעלה או של אביה של האישה. בשנת 1715 הוצא בסופו של דבר פטנט על המצאתה, אבל לא על שמה אלא על שם בעלה.

חוקים כאלה לא אפשרו לנשים רבות לרכוש פטנטים על המצאותיהן. לנשים גם היה פחות סיכוי לקבל הדרכה טכנית שתעזור להן להפוך רעיונות גאוניים למוצר אמיתי. נשים רבות התמודדו עם דעות קדומות ולעג, כאשר הן ביקשו את עזרת הגברים ביישום הרעיונות שלהן.

מרי קיס (Mary Kies) הייתה האישה האמריקאית הראשונה שקיבלה פטנט על שמה. בשנת 1809, היא פיתחה שיטה של אריגת כובעי קש, דבר שהיה כברכה כלכלית לניו אינגלנד. בכך שהיא קיבלה מסמך על שמה, היא סללה את הדרך לנשים-ממציאות אחרות לקבל זכאות על המצאותיהן. לפניכם רק כמה מההמצאות:

מסור עגול

במאה ה -18 המאוחרת, נוסדה כת דתית פרוטסטנטית המכונה "השייקרים". הערכים העיקריים של כת זו היו חיים קהילתיים, שוויון בין המינים ועבודה קשה. טאבתה באביט חיה בקהילת השייקרים במסצ'וסטס ועבדה באריגה. אבל בשנת 1810 היא המציאה דרך להקל על עבודתם של אחיה. היא שמה לב לכך שגברים משתמשים במסור מיוחד, בעל ידית בכל קצה, אותו הם מושכים קדימה ואחורה.  למרות ששני הגברים בזבזו את אותה האנרגיה על הניסור, המסור חתך את העץ רק כאשר הוא נע קדימה – ודרך חזרה הייתה רק לשם חזרת המסור לנקודה, ממנה הוא יוכל שוב לנוע קדימה ולחתוך את העץ. באביט שמה לב לבזבוז האנרגיה הזה, והמציאה אב טיפוס של מסור עגול, שיותר מאוחר נכנס לשימוש בתעשיית המנסרה. היא המציאה מסור בעל להב עגול שהסתובב בתנועה אינסופית ובכך דילג על החלק הבזבזני. עם זאת, בגלל חוקי הקהילה, באביט לא קיבלה פטנט על המצאתה.

"הנייר הנוזלי"

בט נסמיט גרהם (Bette Nesmith Graham) לא הייתה קלדנית טובה. עם זאת, שיעור גבוה של נשירת הסטודנטים בקולג', אשר נגע גם אליה, הוביל את הבחורה למזכירות הבנק של טקסס, שם היא הפכה למזכירה בכירה של יו"ר הבנק. זו הייתה תחילת שנת 1950, ומכונת כתיבה חשמלית רק נכנסה לשימוש. המזכירות, לעתים קרובות, נאלצו להקליד מחדש את כל הדף של הטקסט בגלל טעות אחת קטנה, כי רצועות הפחמן שהיו בשימוש לא נתנו אפשרות לתקן את השגיאה.

יום אחד, גרהאם הסתכלה על העובדים שציירו ציורי חג על חלונות הבנק. היא שמה לב לכך שכאשר הם טועים, הם פשוט שמים שכבה נוספת של צבע כדי לכסות את הטעות. כאשר היא ראתה את זה, היא החליטה שהיא חייבת ליישם את הרעיון הזה בעבודתה.

בבית, בעזרת הבלנדר שלה, היא ערבבה צבע על בסיס מים עם צבע שהיה בשימוש במכונת הכתיבה שלה. את התערובת היא לקחה איתה לעבודה, ובעזרתה הצליחה לתקן את כל השגיאות במסמך המודפס. בקרוב, מזכירות אחרות החלו לדרוש את המוצר, אשר היה מופק במטבח של גרהם. גרהם פוטרה מעבודתה בגלל שבזבזה זמן רב לשיווק המוצר שלה, שהיא קראה לו "לא לטעויות". בהיותה מובטלת, היא הצליחה לשפר את המוצר שלה, ולקבל עליו פטנט בשנת 1958.

Compiler ושפת תכנות COBOL

לגרייס מוריי הופר (Grace Murray Hopper) מגיע קרדיט על תפקידה החשוב בתעשיית המחשבים. אדמירל הופר החלה לשרת בשנת 1943, ועם זה היא הייתה באוניברסיטת הרווארד, שם עבדה על יצירת מחשב IBM Harward Mark I, שהיה המחשב הראשון בקנה מידה גדול בארצות הברית. היא הייתה האדם השלישי בפרויקט, וכתבה ספר הדרכה.

בשנת 1950 היא המציאה את המהדר, שהפך את השפה האנגלית לקוד. פירוש הדבר הוא שמאותו רגע, המתכנתים יכלו לכתוב קוד בקלות רבה יותר ועם פחות שגיאות.

המהדר השני, Flow-Matic, שימש עבור תכנות UNIVAC I ו-II, שתמכו במחשבים הראשונים שנמכרו. הופר גם פיקחה על הפיתוח המשותף של שפת COBOL, אשר הייתה אחת משפות התכנות הראשונות. אדמירל הופר זכתה בפרסים רבים על עבודתה, ובנוסף, קראו על שמה ספינת מלחמה אמריקנית.

מדיח כלים

אפשר להניח, שאת המדיח המציא אדם שבילה שנים בעמידה מעל הכיור ובשטיפת הר של צלחות, מקונן על הזמן המבוזבז. אך למעשה, ג'וזפין קוקריין (Josephine Cochrane), שקיבלה פטנט על מדיח הכלים הראשון, לא הייתה מבלה כל כך הרבה זמן בשטיפת כלים. תמריץ אמיתי עבור ההמצאה שלה הייתה העובדה, שיום אחד אחרי ארוחת צהריים, עובדיה בעת ניקוי הכלים במטבח שברו את החרסינה הסינית שהייתה מאוד יקרה ללבה.

קוקריין הייתה דמות חברתית, שאהבה לבלות ולחגוג, אבל אחרי מות בעלה בשנת 1883, היא נותרה עם חובות עצומים. במקום להתחיל ולמכור את רכושה, היא התמקדה ביצירת מכונה שתוכל לשטוף היטב את הכלים, מבלי לפגוע בהם. המכונה שלה, שהייתה מבוססת על זרם חזק של מים שהיה מכוון אל הכלים, אפשרה לה לקבל פטנט על המכשיר בשנת 1886. האישה טענה, שלהמציא את המכונה היה הרבה יותר קל מאשר להוציא אותה לשוק. ראשית, ההמצאה שלה נכשלה אצל צרכנים פרטיים, כי במשפחות רבות לא היו מערכות של מים חמים, אשר היו נחוצים לפעולת המכונה, וגם היו כאלה, שלא רצו לשלם על משהו, שנשותיהם גם כך עושות בחינם.

היא התגברה על הכישלון הזה, התחילה לחפש פגישות עם מנהלי בתי מלון ומסעדות גדולות. היא הייתה אומרת להם שהמדיח יכול לעשות את העבודה של עשרות עובדים, להם צריכים לשלם. ועם הזמן, יותר ויותר משפחות החלו לרכוש את המכונות שלה לשימוש פרטי.

מגבים לרכב

בתחילת המאה ה -20, מרי אנדרסון ביקרה בניו יורק. היא ראתה את אותו הניו יורק, ששונה מאוד ממה שהתיירים של היום רואים. אז, לא היו פקקי תנועה אינסופיים ומספר לא יאומן של מכוניות, שצופרים אחד לשני ללא הפסקה, בניסיון שווא לנסוע מהר יותר. באותם הימים המכוניות עדיין היו נדירות למדי בארה"ב. עם זאת, האישה שהגיע מאלבמה לניו יורק, המציאה את מה שהפך לתקן עבור כל כלי רכב.

במהלך ביקורה, אנדרסון נסעה בחשמלית דרך העיר המושלגת. היא שמה לב לעובדה שהנהג צריך לעצור כל כמה דקות כדי לנקות את השמשה הקדמית מהשלג. באותם הזמנים כל הנהגים היו צריכים לעשות כך, האם היה שלג או גשם. זו הייתה בעיה מרגיזה, איתה היה צריך להתמודד כל נהג. לאחר שחזרה הביתה, אנדרסון פיתחה מחזיק מיוחד על ציר, שהיה אפשר לחבר באמצעות הידית המצורפת אל החלק החיצוני של השמשה הקדמית. כאשר הנהג היה צריך לנקות את הזכוכית, הוא פשוט היה צריך למשוך בידית והמכשיר הסיר את הלכלוך מן השמשה. אנדרסון קיבלה פטנט על המתקן שלה בשנת 1903, אך רק 10 שנים מאוחר יותר, אלפי אמריקאים התחילו לנסוע במכונית עם ההמצאה שלה.

קוולאר

זו הייתה צריכה להיות עבודה זמנית. סטפני קוולק (Stephanie Kwolek) התחילה לעבוד בחברת דופונט בשנת 1946 על מנת לצבור מספיק כסף כדי ללמוד בבית הספר לרפואה. בשנת 1964, היא עדיין הייתה באותו מקום עבודה, וחקרה איך להפוך את הפולימרים לסיבים סינטטיים חזקים במיוחד. סטפני עבדה עם פולימרים, אשר המולקולות שלהם היו בצורת מקלות שהסתדרו בשורות.

קוולק האמינה שהשורות של המולקולות יכולות לגרום לבד להיות הרבה יותר חזק. למרות הקשיים בהם היא נתקלה, היא הצליחה ליצור נוזל מסוים, ולנסות אותו באחת המכונות שמייצרות את סיבי הבד. אחרי הניסוי, התקבל בד חזק כמו פלדה. החומר הזה נקרא Kevlar, והוא משמש כיום לייצור של מגלשי סקי, צמיגים רדיאליים, רפידות בלמים, כבלים עבור גשרים תלויים, קסדות וכו'. באופן ספציפי, קוולאר משמש לייצור אפודי מגן, ולכן למרות שקוולק לא הלכה ללמוד רפואה כפי שתכננה, היא עדיין הצליחה להציל את חייהם של רבים.