אנשי "קרקס הפריקים"

 

 

 

אנשי "קרקס הפריקים"

עד אמצע המאה העשרים, באירופה ובאמריקה פעל קרקס, שבו עבדו אנשים עם מגוון של אנומליות - מה שנקרא "קרקס של פריקים". כרזות הבטיחו לצופים מופעים בהשתתפות של אנשי-פיל, אנשי-לובסטר, אנשי-סיגרים, אנשי-ברקודה ועוד ... לא רק המארגנים של המופע, אלא גם בעלי המומים הגנטיים בעצמם הרוויחו כסף לא רע מזה.

האיש בעל מום הכי מפורסם – זה ג'וזף מריק – או "איש הפיל". הוא התפרסם הודות לפרדריק טריווס - הרופא ש"אימץ" אותו, ודיויד לינץ' ולסרט שהוא צילם בשנת 1980.

ג'וזף מריק סבל מתסמונת פרוטאוס ונוירופיברומטוזיס. מריק בעצמו הסביר את הכיעור שלו בזה, שבמהלך ההריון פיל הפחיד חזק את אימא שלו. תהליך הדפורמציה התחיל בגיל 5. בגיל 11, ג'יוזף איבד את אמו האהובה, וכאשר אביו התחתן בפעם השנייה, הוא עזב את הבית ונדד עד שהצטרף לקרקס.

"זה היה הנציג של המין האנושי הכי מגעיל שראיתי בחיי" - כתב על המכר החדש שלו דוקטור טריווס. - "הדבר הכי בולט בו – היה ראשו הענק והמעוות, עם בליטה ענקית על המצח שלו, במקום שאמורות להיות גבות, בעוד מהעורף תלויים קפלי עור עם מרקם ומראה של כרובית חומה. על הקדקוד שלו גדלו מספר שערות ארוכות ודקות. גבשושית שעל פניו הסתירה כמעט לגמרי עין אחת שלו. עוד בליטה צמחה מהלסת העליונה שלו. היא בלטה מתוך פיו כמו גדם ורוד, ושפתו העליונה הייתה הפוכה. האף - היה רק חתיכת בשר, ולהבין שזה האף היה אפשרי רק לפי מיקומו. גבו נראה נורא, כי משם היה תלוי שק עור ענק ומגעיל, שהיה באותו מרקם של כרובית חומה, והגיע עד אמצע הירך" אבל בהמשך, אחרי היכרות עם מריק, התחיל טריווס להרגיש אהדה עמוקה אל איש-הפיל. מאוחר יותר טריווס כתב: "בתור בן אדם - מריק היה מכוער להחריד, אבל הנשמה שלו, אם הייתה אפשרות  לראות אותה - הייתה נראית לנו שייכת לגבר אצילי, נקי ורך, שעיניה נוצצות בחום.".

לג'וזף מריק, למרות הכיעור החיצוני שלו, היה עולם פנימי עשיר. הוא לא רק ידע קרוא וכתוב, הוא גם כתב שירה ופרוזה טובים. הוא גם כתב את אהוטוביוגרפיה שלו. ויצירת אמנות ייחודית - דגם של כנסייה, אשר הוא עשה מקרטון בעזרת יד אחת - נשמרת עד היום במוזאון בלונדון.
בשל עיוות של הגוף שלו, מריק ישן בישיבה. ב-11 באפריל 1890, הוא נשאר בחדרו לבד, והחליט ללכת לישון, ולהניח את ראשו על כרית. בשעה 13:30, בגיל 27, מריק מת מחנק - ראשו הכבד עיקם את צווארו הדק.

פרדריק טריווס שמר את השלד של ג'וזף מריק, אשר מאוחסן כעת במוזאון.

והנה תמונה שמראה, איך היה נראה מריק, אם לא היה סובל מהמחלה הנוראית.

 

לפרנצ'סקו לנטיני הסיציליאני ולג'ורג' ליפרט הגרמני- היו שלוש רגליים.

ג'ורג' ליפרט נולד בגרמניה בשנת 1844, ולאחר מכן עבר לארה"ב. הרגל השלישית שלו התפתחה לגמרי, ואפילו היו לה אצבעות נוספות – דבר שהביא את המספר הכולל של אצבעות רגליו ל-16. ובכל זאת, היא לא הייתה בשימוש. לדברי ג'ורג', פעם היא פעלה כמו רגל רגילה, אבל לאחר שבר חזק הפסיקה.  היה זה אמת או שקר - לא ברור, אך אנו יודעים שלאורך כל הקריירה שלו, הרגל השלישית הייתה שוכבת ללא תנועה.
בתחילת הקריירה שלו באמריקה, שיחק ג'ורג' ליפט בקרקס "בארנום" וקיבל את התואר "האיש בעל שלוש הרגליים היחיד על פני כדור הארץ". אבל בשנת 1898 הגיע מאיטליה, פרנצ'סקו לנטיני, וג'ורג' איבד את התואר. הרגל השלישית של פרנצ'סקו פעלה באופן מלא, והוא אפילו שיחק איתה בכדורגל. לכן לא מפתיע, שג'ורג' הייחודי לשעבר, הפך להיות חסר תועלת וחסר פרוטה.
מספרים שלג'ורג' היה אופי מגעיל מאוד. זה מסביר את העובדה שאין תצלומים של ג'ורג'. בשנת 1899 הוא כבר היה שקוע מתחת לקו העוני, אבל במקרה מצא ישועה בדמותה של מוכרת פרחים מרי ריגס מסאלם. איתה הוא חי במשך עוד שבע שנים, עד שמת משחפת בקיץ 1906, נשכח ונעזב ע"י כולם, למעט מרי.
אבל בנתיחת גופו שלאחר מותו נחשפה עובדה מדהימה - לג'ורג' היו שני לבבות. ואחד מהם נעצר כמה שבועות לפני מותו. הרופא הגיע למסקנה - שאם לא השחפת, ג'ורג' יכול היה לחיות זמן רב מאוד, אפילו עם לב אחד. אז מסתבר שהוא עדיין היה ייחודי.
יש מעט מאוד מידע אודות ג'ורג', שלא לדבר על תמונות. רק שתי תמונות נמצאו, ואחת מהם מוצגת כאן.

גורלו של פרנצ'סקו לנטיני היה הרבה יותר מוצלח, והוא חי חיים ארוכים, ואפילו נישא והוליד ילדים. הוא מת כמעט בזמננו - בשנת 1966 בגיל 78. בגלל זה אנחנו יודעים עליו הרבה יותר, ואת התמונות שלו אפשר למצוא בקלות.
פרנצ'סקו נולד בשנת 1889 בסיציליה. למעשה הוא נולד עם ארבע רגליים, אבל הגפה הרביעית התפתחה גרוע כל כך, עד שלא נחשבה כלל. עם זאת, היו לו גם 16 אצבעות רגליים. הרגל השלישית שלו פעלה באופן מלא. אבל יותר מזה - היו לו שני איברי מין גבריים מתפקדים.
כאשר פרנצ'סקו היה בן 8, הוא ומשפחתו היגרו לאמריקה, שם הוא כמעט מיד הפך לסלבריטאי, והחליף את ג'ורג' ליפרט בתפקידו. הרי פרנצ'סקו היה צעיר, ויכל לשחק עם רגלו השלישי בכדורגל, ומעל לכל, היה בן אדם נעים מאוד. בעקבות היכולות שלו הוא קיבל את הכינוי "מלך הפריקים". אנשים כיבדו אותו כל כך, שלעתים קרובות כינו אותו פשוט "המלך".
בראיון עם כתבים, פרנצ'סקו השתמש ברגלו השלישית בתור כיסא. הוא יכל לרוץ, ללכת, לקפוץ, לרכב על סוס, אופניים או לנסוע במכונית. הוא גם ידע לשחות.
אחת השאלות הנפוצות ששאלו את פרנצ'סקו היה - איך הוא קונה נעליים בכמות הנכונה. בדרך כלל הוא התלוצץ: "אני לוקח שני זוגות רגילים, ולאחר מכן נותן נעל אחת לחברי, בעל רגל אחת!".

 

סרפנטיין, אישה נחש ובתולת ים.

קראו לה "הפלא השמיני של העולם", "המסתורין של הטבע",ו- "ייאוש הרופאים ". לא היה לה שלד – מהעצמות הייתה לה רק גולגולת. היא באמת הייתה יצור יוצא דופן ...

 

גם מדוזה ואן אלן, שנולדה בשנת 1908 התפרסמה לא פחות בשל מומים מולדים בעצמות גופה שגרמו לה כמעט ולא לגדול.

העצמות שלה היו גמישות עד כדי כך, שהיא לא יכלה לזוז ובילתה את כל חייה בתנוחה אחת.

 

רוי בארד והארי ריימונד איסטלאק, סבלו ממחלה גנטית נדירה, אשר גרמה להיווצרות עצם בשרירים, גידים, רצועות ורקמות חיבור אחרות. קשרי העצם שנוצרים סביב המפרקים, מגבלים בהדרגה את התנועה. והגוף לא רק יוצר עצם עודפת, אלא גם יוצר שלד נוסף שנועל את האדם "בכלא העצם", שממנו אין יציאה.

עם זאת, רוי בארד היה פופולרי מאוד במאה ה -19. האיש הזה מצא את הכוח להמשיך לחיות עם המחלה שלו – האיבר היחיד אותו יכל להזיז היה השפתיים שלו – ואיתם הוא נהג לחלק חתימות.

הארי ריימונד איסטלאק נולד בשנת 1930. הוא סבל מאותה מחלה אשר הפכה אותו ל-"איש נוקשה". הארי היה בן 10 כאשר גופו התחיל להתאבן ... בסוף של חייו הוא היה מסוגל רק להזיז את שפתיו, אבל הפרסום בא רק לאחר מותו - הוא הוריש את השלד שלו למוזיאון בפילדלפיה.

 

"פריקי קרקס" אחרים עם הפרעות בהתפתחות:

אנשי הלובסטר. גפיהם נראו כמו צבתים.

מרגרט קלארק, עם אחיה התאום הלא מפותח.

"אנשי האצטקים".

ואחרים: