פרשת ויקהל פקודי


פרשת ויקהל פקודי
נצטווינו מצות עשה אחת. שהבית דין לא ידונו דיני מלקות מלקות או מיתה בשבת. ומדרבנן לא ידונו כלל.
בפעם האחרונה ירד משה ביום הכפורים מן השמים ולמחורת כפור אסף את בני ישראל ויצוים על מלאכת המשכן ויאמר להם שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת וציוום שיתנדבו תרומה וגם יבואו חכמי לב לעשות את מלאכת המשכן והראשים הם בצלאל ואהוליאב.
בני ישראל התנדבו בלב רחב גם הנשים היו עוזרים בעבודת המשכן והיו טווים את הצמר בעודו על הכבשים ולא היו מפריעים להם והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן ומאיפה הביאו אותם הנשיאים? אמרו חכמינו זכרונם לברכה שתיבת ''נשיאים'' מתפרשת לשני פירושים: 1. עננים דכתיב נשיאים ורוח וגשם אין. 2.זקנים. ורוצה לומר שהעננים הורידו את אבני השוהם והנשיאים הביאו אותם. בני ישראל הביאו הרבה נדבה יותר ממה שצריך עד שציווה אותם משה שלא להביא עוד ובפרשת פקודי כתוב החשבון כמה הביאו וכמה צריך למשכן אחר זה ממשיך לספר על עשיית המשכן.
ויש לשאול כמה שאלות:
א} כתיב ''לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'' פירש רש''י יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת ויש אומרים לחלק יצאת פירוש דבריו שהמחלל שבת במזיד ויש עדים ועשו לו התראה חייב סקילה ואם בלי עדים או יש עדים בלי התראה חייב כרת ואם בשוגג חייב להביא קרבן חטאת ושאלו חכמינו זכרונם לברכה הלא יודעים שהמלאכות האסורות בשבת הם המלאכות שהיו במשכן וגם ההבערה הייתה במשכן ולמה אם כן פרט בה הכתוב ''לא תבערו אש'' רבי יוסי השיב שההבערה היא במלקות ולא בסקילה או בכרת כשאר המלאכות והחכמים חלקו עליו ואמרו שרצה הכתוב ללמדינו שאם עשה שני מלאכות שחייב שתי חטאות ולא יסתפק בחטאת אחד. ויש לשאול למה כתב רש''י ''יש מרבותינו'' והלא הוא רבי יוסי ולמה לא כתב רבי יוסי וכו'? ועוד למה אמר ויש אומרים במקום לומר ויש מרבותינו שהיה לו לומר בהיפך יש מי שאומר שהוא רבי יוסי וכו' ויש מרבותינו שהם החכמים?
ב} התחיל הפסוק בציווי השבת ואחר כך המשכן ופירש רש''י הטעם ללמדך שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת ויש לשאול היה לו הפסוק להתחיל בציווי המשכן לדעת איזה מלאכות המשכן ואחר כך ילמדינו שאסור לעשותם בשבת ולא ילמדינו תחילה שאסור לעשותם בשבת ואנחנו לא יודעים מה הם שאסור?
ג} למה אמר הפסוק ''לא תבערו'' ולא אמר ''לא תדליקו'' שפירוש הבערה היא פינוי כמו ביעור חמץ?
נתחיל בשאלה האחרונה והשיבה רש''י ברמז שכתב ''יש מרבותינו אמרו הבערה ללאו יצאה'' ויש לפרש כוונת דבריו שמדבר על שני אופני בני אדם יש חסידים שמדקדקים מאוד על עצמם וכל דבר שיש בו ספק מחמירים בו ומבעירים את האסור ומנקים את עצמם מעל חשש כמה שאפשר ''ויש אומרים לחלק יצאה'' פירוש שיש דברים אסורים ויש מתירים ומוצאים לזה הרבה אמתלות פרנסה שלום בית וכדומה. ולכן אמר רש''י בתחילה יש מרבותינו כיון שהם חסידים ומחחירים על עצמם אבל כשמדברים אחר כך על סתם בני אדם שמתירים ואוסרים כפי ראות עינם אמר ויש אומרים.
ולכן התחיל הפסוק בציווי השבת ללמדינו שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת כשנתבונן נראה שזה דבר פשוט מאוד דקיימא לן עשה ולא תעשה דוחה את עשה פירוש מצוה שיש בה עשה ולא תעשה ומצוה אחרת יש בה רק עשה ויש זמן רק לקיים אחת מהן המצוה שיש בה עשה ולא תעשה היא הקודמת ולא נאמר כשיעשו את מלאכת המשכן יש רק לא תעשה לבד ואם כן מלאכת המשכן עשה והשבת לא תעשה והדין הוא עשה ולא תעשה עשה קודם {אין לסמוך על זה לא להלכה ולא למעשה ומי שיש לו ספק ילך לרב העיר לשאול אותו} בשביל כשהם עוסקים במלאכת המשכן מבטלים גם עשה של עונג שבת ועוד שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שהשבת היא עשה ולא תעשה שנצטווינו ''זכור'' שהיא מצות עשה ''שמור'' היא מצות לא תעשה. ושניהם נאמרו בדיבור אחד ואם כן מה בא הפסוק לצוותינו? ברם פירש רש''י בפרשת כי תשא הפסוק ''אך את שבתותי תשמורו'' פירוש שאפילו אפילו אם ממהרים בעבודת המשכן אינה דוחה את המשכן ורוצה לומר אפילו יש להם חשק אל תטעו לחפש אמתלאות וצדדים כדי להתיר מלאכת המשכן בשבת שמטבע הדברים שמי שיש לו נטייה לעשות דבר פלוני מחפש לו כמה התרים כדי לעשותו ולכן התחילה התורה בציווי השבת לומר שלא נטעה מגודל החשק לעשות את המשכן להתיר את מלאכתו בשבת ולאו דוקא במשכן אלא בכל ענין וענין ולאו דוקא סתם אדם אלא אפילו גדול כמשה איצטריך ה' יתברך לצוותו.
ולכן צריכים לדעת וללמוד מוסר שלא להסיק מסקנות לבד בדין שלפעמים מוצאים שיש מתירים ואומרים שזה מותר מבחינת הפרנסה או שלום בית וכדומה נכון שיש דברים שדוחים דברים אחרים אבל זה יודע רק רב מוסמך ולא אנחנו ואפילו שלמדנו קצת לא למדנו ככל הצורך ואין לנו הזכות לומר מה אסור ומה מותר ועוד שהאדם קרוב לעצמו ואינו מרגיש שזה אסור אם אותו דבר מצערו ולכן צריך לשאול את רב העיר שיש לו סייעתא דשמיא להגיד לנו מה אסור ומה מותר.
גם צריך שלא נחמיר לאסור ל דבר שלפעמים במקום לתקן בא קלקול משל בברכות ידוע שעל הכול אם אמר שהכול יצא יש כמה בני אדם כשאינם יודעים מה ברכת דבר פלוני מברכים שהכול ואינם יודעים שמה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על הכול אם אמר שהכול יצא דוקא בדבר שאפילו אחר שעיינו בו לא ידעו מה ברכתו אבל אם לא עיינו בו צריכים לעיין ואסור לברך עליו שהכול אלא לשאול את הרב מה דינו ובפרט בזמן שקל מאוד לשאול שיש פלפון.
צריכים לדעת עוד את ערך הברכות שערכם גדול ידוע שאמרו חכמינו זכרונם לברכה קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף ויש לשאול האם קשה לה' יתברך להביא מזונות לאדם? ברם כתוב בזהר שמזונותיו של אדם קשים לפני ה' יתברך וכשהוא מברך עושה נחת רוח לה' יתברך בשבע אז יהנה האדם בזכות הברכה ממזון של מטה וממזון של מעלה גם בזוהר האריך הרבה בזה ויש הרבה סודות בברכות שאנחנו לא מבינים אבל דבר אחד שהוא קל ופשוט ויכולים להבין שמי שאוכל בלי ברכה אינו נעים ואינו טוב וגם אסור ומי שאוכל על ידי ברכה יאכלו ענוים וישבעו ולכן צריכים לזכור תמיד את הברכות ולא לומר שכחנו וכו' שיש לפעמים קטיגוריא כשאוכלים וכשמברכים נתבטלה הקיטגוריא ונהפכת לסינגוריא ובפרט אם מברך ברכת המזון מתוך הסדור ויכווין בה ויברך אותה בשמחה אז ה' יתברך שולח לו פרנסה בשפע ונמצא שטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא.
ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן ואמן!!! 
בפרשת השבוע יש כמה שאלות: רש"י ז"ל פירש על הפסוק ששת ימים משה רבינו הקדים להם דיני שבת קודם שיצום על מלאכת המשכן כדי שיאמר להם שמלאכת המשכן אינה דוחה השבת. למה הקדים להם השבת והא אחר שיאמר להם על המשכן יכול לומר להם שאינו דוחה השבת וכמו שמצינו בפרשת כי תשא שהקב"ה צוה משה רבינו על השבת אחרי המשכן ושם פירש רש"י על הפסוק ואתה דבר אל בני ישראל למה אמר ואתה אפי' שצוותך כדי שתאמר להם על המשכן אינו יקל בעיניך כדי שתדחה השבת ר"ל יכול לומר להם לבסוף אם כן למה משה רבינו שנה? אולם אם נבוא לעיין בדברי רש"י בפרשת כי תשא אל יקל בעינך לדחות השבת ר"ל שמשה רבינו היה נראה לו שמלאכת המשכן דוחה השבת. למה? משום שידוע הדין אם אדם באה לידו מצות עשה כדי שיעשנה וצריך לו לעבור על לא תעשה עשה דוחה לא תעשה אתי עשה ודחי לא תעשה. חז"ל ביארו אך צריכה להיות העשה כדי שתהיה דוחה ואף אחד לא יעשה מה שעולה לו במוחו אבל אם העשה צריכה לדחות עשה ולא תעשה אינו עושה אותה משל השבת היא עשה ולא תעשה זכור היא מצות עשה ושמור היא מצות לא תעשה ועבודת המקדש היא עשה נעשה הקרבנות נדליק המנורה וכו' היה לו להיות עבודת המשכן אינה דוחה השבת אבל הקב"ה אמר למשה רבינו שעבודת המקדש דוחה השבת כמו שאמר הפסוק על השבת כי קדש היא לכם לכם ולא לגבוה ולזה משה רבינו היה חושב עבודת הקודש או מלאכת המשכן שוים ולזה הקב"ה אמר לו אל יקל בעיניך לדחות השבת, נכון עבודת הקודש דוחה השבת אבל מלאכת המשכן שאין מתחילים לקרב בו אלא בר"ח ניסן אפי' שהוא מוכן מ25 כסלו לא. ולזה בתחילה הקהיל בני ישראל קודם שיתחיל לצוותם ויבינם על המשכן התחיל ואמר להם לא תטעו כמותי אצויכם על דבר חשוב אבל לא תעשוה בשבת אפי' שלא תבערו אש בכל מושבותיכם אבל במקדש מותר מלאכת המשכן לא.
אבל יש לשאול למה הכתוב כשצונו לעשות עבודת המשכן אף בשבת לא כתב רק לא תבערו מלאכת ההבערה למה לא כתב דבר אחר משל שחיטה או צביעה או ברירה או מרקד או דבר אחר למה לא כתב רק ההבערה? {עיין רש"י ז"ל} אבל כאן רוצה לרמוז לנו שאפי' שההבערה צריכים לה לצורך עונג שבת כדי לאכול מאכל טרי או לחמם המאכל אנו יכול לומר עונג שבת עשה וההבערה לא תעשה אתי עשי ודחי לא תעשה ולזה הפסוק אמר לא תבערו וכו' יבוא האדם ויאמר למה הרי רוצה לעשות עונג שבת! משום שזה לא עונג שבת רק עונג הגוף יש בה שהאדם מיום שישי מכינה ויקיים מצות לא תבערו. נכון כשהאדם מענג גופו בשבת מצוה שצריכים לאכול שלש סעודות ונאכל המאכל היותר טוב זה כדי שהאדם אח"ך יכול לענג השבת באמת. עונג שבת הוא קריאת התורה כמו שאמר בזוהר הקדוש על יום שבת יומא דנשמתין ז"א יום של תורה ואם האדם בחול עוסק בעבודתו ואף כשיעשה שיעור מוחו יהיה אינו בנחת ואינו מבין הלמוד על בוריו אבל בשבת מוחו יהיה בנחת ויוכל לקרות ולהבין על בוריו, שהאדם צריך לו ליישב דעתו בשבת כמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת כי תשא על הפסוק שבת שבתון מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי ר"ל צריך לו לאדם שתהיה נפשו בשלוה ולא יחשוב בשבת על עבודתו, זה לא שלוה גמורה!
חז"ל אמרו אסור לו לאדם שיקרא שטרי הדיוטות כדי שלא יהיה חושב בהם בשבת. ובזוהר הקדוש אמר מי שנפשו נוחה בשבת ויהיה שמח משמים ישמחוהו. למה כל זה כדי שיהיה נפשו בנחת ויוכל לקרות קריאה על בוריה לא רק כדי שיענג גופו בלבד. נראה לפעמים האדם מחכה עד שתבוא השבת יאמר לך כדי שישב מעט בשלוה נתעיף רוצה לנוח גופו יקום בשעה עשר ילך להתפלל קצת אם מצא עדין תפלה ואח"ך יצא לחוץ ויעשה סיבוב ויחזור לבית ויאכל וישון ויקום ונגמרה השבת ויאמר לך עשיתי עונג שבת. נבוא לראות למה קם מאוחר משום שישן מאוחר מה הוא עושה הלילה וכי היה קורא! לא זה עונג שבת. צריך לו לאדם לישון מוקדם בליל שבת כדי שיוכל לקום מוקדם, בחול ישן מאוחר שהיה עסוק בעבודתו ובצרכיו ויהיה עיף ולזה יקום מאוחר וקריאת שמע אינה בזמנה ומוחו עוסק בדברים אחרים לכל הפחות ביום השבת נפשו תהיה בנחת יקום מוקדם ויקרא קריאת שמע בזמנה ויתפלל בעיון ואח"ך יקדש ויקח סדור ויקרא מעט ואחר סעודה שניה אם רוצה לישון מעט ילך וישון ולא ישכח סעודה שלישית אפי' שהוא שבע כדי להראות על עצמו שהמאכל שאכלו קודם אינו משום שהוא רעב אלא כדי לקיים מצות שלש סעודות וביציאת השבת לא ישכח סעודה רביעית וביותר הנשים המעוברות שעוזרת להם הרבה ומקלת להם הלידה.
נבוא ונראה בגמרא מספרים על אחד שנהיה לעשיר גדול משום שהיה טבח וכשהיה רואה בהמה טובה מניחה ושוחטה לצורך השבת ואדם אחר מחמת שהיה מכבד מאוד השבת עד שקראו לו יוסף מוקיר שבת ונהיה לעשיר גדול. יבוא אדם וישאול הרי אנו ממלאים מאכלים ממינים מינים שונים ואיפה העשרות הגדולה שאומרים בגמרא? אבל החילוק בינינו לביניהם שהם היו מחזרים על המאכל הטוב בשבת כדי שאח"ך יענגו בו השבת בלמוד והם נוחים לא כדי למלאת כריסם בלבד אנו היינו גומרים סעודת שבת קודם חצות ואח"ך הולכים לבית קפה ואח"ך הולכים לקול נוע ונאמר עשינו עונג שבת שהרי התענגנו בבית קפה ובקול נוע ומאכל וכי עשינו עונג שבת כראוי? מי שתאמר לו זה הוא מתלוצץ עליך ויאמר לך אם הלכת לישון מעט ונחת יותר טוב לך. וכי השינה והמאכל לבדם נקראים עונג שבת? האדם בשבת צריך לו לייחד יותר הזמן ללמוד הלמוד של השבת חוץ ממה שהוא צריך ללמוד שאין לו מה לעשות ולזה אם אינו לומד נענש אפי' על ימי החול אפי' שהיה עסוק בצרכיו, השכר שלו כפול כמה פעמים ר"ל השעה בדבר פלוני אצל הקב"ה. והאדם צריך לו להצל ההזדמנות הזה כדי שיתקן עצמו אצל הקב"ה ולזה אמר הפסוק לא תבערו אפי' שיש בה עונג הגוף בשבת אסור. ולזה משה רבינו אמרה קודם מלאכת המשכן לרמוז לנו שעונג השבת הוא בקודש כמו המשכן לא בתענוגי הגוף ולזה אם אנו באמת רוצים לענג השבת צריכים לקבוע שלש או ארבע שעות לכל הפחות לצורך הלמוד כדי שנהיה עשינו השבת כהלכתה וכמו שאמרו חז"ל אלמלא שמרו בני ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין ר"ל הגאולה תלויה בשבת אם אנו עושים השבת כהלכתה הקב"ה יביא לנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה.

נבוא לראות שחוץ מהחשבון, פרשת ויקהל ופקודי כפולים מתרומה ותצוה אלא שהראשונים הקב"ה אמרם למשה רבינו כדי שיעשו והאחרונים הם עושים. ויש לשאול למה חזר ואמרם הפסוק היה לו לומר רק ויעשו כאשר צוה ה'? אולם נתחיל לתרץ שאלה אחרת משה רבינו בפרשת ויקהל כשהיה מצוה ישראל לעשות המשכן אמר להם וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו ובנשים הפסוק אמר וכל אשה חכמת לב ידיה טוו את העזים ובבצלאל ואחיסמך אמר מלא אותם חכמת לב יש לשאול דהא החכמה במוח ולא בלב ועוד הפסוק אמר בבצלאל עשה את כל אשר צוה ה' את משה וכי היינו חושבים שבצלאל שנה ואם שנה מי מניחו לעשות? {עיין רש"י ז"ל} אולם המשכן נעשה כדי לכפר על כל ישראל וכדי שתשרה בו השכינה ולזה מי שעובד המשכן צריך לו לעשות שני דברים לעשות הכוונה על כל כלי וכלי כדי שתשרה בו השכינה וצריך לו לעובדה בלב שלם עם הקב"ה ובאהבה רבה להקב"ה כמו שהקב"ה אהבנו ועשה לנו המשכן ר"ל צריך לו להיות חכם כדי לדעת לכוון ויהיה לו לב שאוהב הקב"ה ולזה צריך לו להיות חכם לב ולזה הפסוק אמר כאשר צוה ה' את משה ר"ל כאלו עשהו משה. האם יש מי שמסופק באהבת משה רבינו להקב"ה? אף בצלאל ואהליאב עשו באותה אהבה ובאותם הכוונות שאין מי שיודע הלב אלא הקב"ה.
וזהו למה אמר הפסוק ולחשוב מחשבות ולא אמר לחשוב חשבונות ר"ל מכוונים בכוונות שהם במחשבה ולזה חזר הפסוק עבודת המשכן משום שכל אחת בכוונותיה. וכדי כשאנו קוראים אותה, קוראים אותה על דעת בצלאל וחביריו ונקרא כאלו כוונו באלו הכוונות שכוונו הם. כשאנו קוראים בפרשת המשכן נחשב לנו כאלו עושים אותו כמו שאמרו חז"ל על הפסוק זאת תורת החטאת זאת תורת האשם שמי שקורא פרשיות אלו בהבנה כאלו הקריבם וכמו שאנו מתפללים על דעת אנשי כנסת הגדולה שלא נדע כוונותיהם ונחשב לנו כאילו כוונו כוונותיהם גם כן כשקוראים פרשת המשכן ונכוון על דעת בצלאל וחבורתו כאילו עשינו המשכן בכוונותיהם ובאהבתם להקב"ה ואחד מדברים שמכירים בה אהבת הקב"ה לנו היא התפלה שאם אחד הולך לפגוש מלך או שר לא בקלות יכול לפוגשו אבל הקב"ה מרוב אהבתו לנו נתן לנו רשות להתפלל לו ולא רק זה בלבד אלא שאמרו חז"ל שהקב"ה מתהוה לתפלתם של צדיקים ר"ל הקב"ה עושה נחת רוח כשהצדיקים מתפללים לו. למה רק הצדיקים ולא כולנו? משום כשהם מתפללים, מתפללים בלב שלם ובאהבתם להקב"ה ומבינים מה הם מתפללים.
נכון שצרכים שיש לו לאדם ר"ל בעיות החיים שלו לא יניחוהו להעמיק בתפלתו אבל זה רק כשאנו יבואו לנו מחשבות בתפילה ונשתדלו להרחיקם כדי שיכולים להעמיק אבל אם אנו מביאים המחשבות ומאבדים ההתעמקות שלנו אז מרשיעים עצמנו ומאבדים הזדמנות גדולה שנתנה לנו הקב"ה כדי לשאול מה שרוצים ועושים נחת רוח להקב"ה. האדם אינו חושב שבמחשבותיו הוא מצליח בחייו ולפי מה שהוא חושב ימצא הרבה עצות. נכון שהאדם צריך לו לחשוב במוחו כדי לדעת מה לעשות אבל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום ר"ל ההחלטה האחרונה אצל הקב"ה שהוא שמחליט אם תצליח או לא ולזה האדם יחשוב רק מעט ויתפלל הרבה כדי שהקב"ה יתן לו העצה הטובה ויתפלל לה' כדי שלא יבוא עלינו מעתה שום דבר רע משום שאם נגזרה גזרה לא בקלות היא נבטלת צריך להביא לעצמו זכות גדולה כדי שיצול כמו שקרה מעשה ברבי שמעון הצדיק שהיה בידו הקופה של הצדקה פעם בשנת רעבון באה לו אשה ואמרה לו פרנסני אמר לה הקופה ריקנה אמרה לו אם אתה לא מפרנסני אשה ושבעה בניה מתים ברעב הלך ופרניסה מנכסיו. אחר כמה זמן חלה שמעון הצדיק ונכנס בסכנה גדולה באו מלאכי השרת לפני הקב"ה ואמרו לו אתה אמרת מי שמחיה נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ושמעון הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בגיל צעיר? הוסיפו לו שתים ועשרים שנה בחייו ר"ל שמעון הצדיק שקראוהו צדיק ודאי יש לו מאות המליונים של מצות ולא זו בלבד אלא שהיה אחראי על הקופה של הצדקה וצדקה תציל ממות ולא הצילתו אלא מצוה גדולה מאוד שהחייה אשה ושבעה בניה.
לא כל האנשים באה לידם מצוה כזאת ולכן האדם מעכשיו יתחיל להתפלל להקב"ה כדי שיביא לנו הטוב. אדם לא אליכם אם יחלה עתיד לשלם כל נכסיו כדי שיתרפה ואולי יתרפה או לא ואם נתרפה מעולם אינו חוזר כמו שהיה ועכשיו מי שבידו הזדמנות כדי שלא יחלה כלל מאבד אותה! אם יבטל קצת זמן מעבודתו וילך להתפלל מנחה וערבית וכי לא יעלה לו בריוח! ולכל הפחות אם מצא זמן מנחה וערבית עובר יתפלל ביחיד יותר טוב מלא יתפלל כלל או בשעת התפלה יתחיל לחשוב מה יעשה כדי שירויח יותר, לא יותר טוב שמניח מחשבותיו אחר התפלה! נכון שהאדם צריך לו לחשוב אבל לא בשעת התפילה ונכון שצריך לו לאדם לרוץ אחר מזונותיו ומזונות בניו והמזון קשה אולם אם יודע שלא הוא שמביאו ולא חכמתו ולא מזכותו אלא הקב"ה הוא שנותן אותה לנו מרוב אהבתו לנו אז יהיה מוכן להתפלל בכל מוחו ולבו להקב"ה ויהיה עוזר לחבירו לפי מה שיכול ולא נאמר שהוא גוזל לו מזונותיו כמו שאמור בגמרא למה הרבנים הראשונים היה הקב"ה שומע לדבריהם כשמתפללים לא כמו הם שקורים יותר מהם ואין כלום שרב יהודה כשימצא המטר חסרה עדיין לא גמר להפשיט נעל מנעליו כדי לעשות תענית תרד המטר אבל הם מתפללים כל היום ואין כלום משום שהם היו עושים קדוש ה' ומתקנאים על קדושת ה' ומה אומרים אנו! ולא יאמר האדם הריני איני מתפלל וברוך ה' צריכים לדעת שהטוב שנותן לנו הקב"ה כשמתפללים לו לא שייך למזלנו ולא נחתם מראש השנה אלא מתנה מאת הקב"ה משום שעשינו לו נחת רוח.
ולזה רבותי! אם אנו רוצים הטוב והשלום והבריאות דבר אחד מועיל לנו והוא התפלה וזה לא ר"ל אדם ישב בבית ויאמר הקב"ה מגיע לי פרנסתי עד לכאן או יתן סודות עבודתו לאחר. כל אחד צריך לרוץ על עצמו כמו שראינו שהמשכן עשהו בצלאל ולא ירד מן השמים משום שבאותו מקום נמחלים לנו עוונותינו ויבוא לנו הטוב צריכים אנו לעשות בידינו אבל לא נשכח העיקר שהתפילה תהיה מסודרת ובהתעמקות ובלא דבור ובשמחה ובאהבה להקב"ה אז הקב"ה יתן לנו הטוב והשלום והבריאות ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.
ויש לשאול כמה שאלות:
א} בצווי השבת אמר הפסוק ''לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'' ויש לשאול למה אמר ''לא תבערו'' ולא אמר ''לא תדליקו''?
ב} למה הדגיש הפסוק ''ביום השבת'' והלא מתחילה היה הפסוק מדבר על השבת שאמר ששת ימים וכו'?
ג} רש''י פירש למה ה' יתברך הקדים הזהרת שמירת שבת לצווי עשיית המשכן וכליו ללמדנו שעבודת המשכן אינה דוחה את השבת. ויש לשאול מהיכן למד את זה והלא יש לפרש מה שהסמיכה התורה שמירת שבת לצווי המשכן ללמדנו שתשעה ושלושים מלאכות שעושים במשכן הם שאסורים בשבת?
ד} עוד פירש רש''י מה שאמר הפסוק ''לא תבערו אש'' יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת ויש אומרים לחלק יצאת. ויש לשאול למה לא פירש מהו החילוק ומה שם רבותינו שנחלקו ביניהם? ואם כוונת רש''י שיעיין הקורא במסכת שבת ויבין מאליו למה אם כן אמר נחלקו רבותינו וכו' יאמר רק עיין במסכת שבת?
ונתחיל בתשובת שאלה ג' שמה שכתב שהקדים אזהרת שמירת שבת לצווי עבודת המשכן כוונתו שמן הראוי להקדים צווי המשכן שאז נדע איזה מלאכות דרושות להקמת המשכן שהם אסורות בשבת ולמה הקדים אזהרת שבת למשכן? ותירץ ללמדנו שעבודת המשכן אינה דוחה את השבת ולפי זה הוקשה לרש''י למה אם כן אמר הפסוק ''לא תבערו אש בכל מושבותיכם'' שאם כוונת הפסוק ''בכל מושבותיכם'' אסור אבל בבית המקדש מותר להדליק האש אין מקומה כיון שעדיין לא נבנה המשכן? ולכך תירץ יש מרבותינו וכו'. ורמז רש''י על דבר אחר שאינו מענין המשכן וצריך להיזהר בו תמיד והוא שלא לעורר המחלוקת. שהבערה מתפרשת לשני פירושים 1. הדלקת האש. 2. פינוי כמו ביעור חמץ. ופירש רש''י יש מרבותינו שאמרו ''ללאו'' פירוש שצריך אדם להיזהר בזמן שאומר ''לא'' שלא יאמר אותם כמו ביעור חמץ ורוצה לומר שלא לומר ''לא'' בפנים זועפות ''ולאו מוחלט'' שלא ידליק על ידי זה אש המחלוקת אלא יברור מלותיו קודם שאומר ''לא'' ואומרה במקומה שלא לבא לידי מחלוקת ויש מרבותינו שאומרים ''לחלק'' פירוש שלפעמים אומרה ולפעמים אינו אומרה פירוש שבעסקי העולם הזה לא יאמרה אבל בעסקי שמים יעמוד בכל כוחו שלא יחטא ואל יזוז כמלא נימה מדרכי ה' יתברך ויאמר ''לא'' למחטיאים אותו. וכן יזהר מאוד בדבריו ביום השבת שהוא יום מנוחה ולא יוציא מלים סתם מהפה שלא לבא לידי מחלוקת. ולכן יותר טוב לנצל את יום השבת לתורה ולעבודה וזה הזדמנות גדולה שבימי החול הוא רץ אחרי הפרנסה אבל ביום השבת שהיא יום מנוחה ינצל את זה לבחון את בניו מה למדו במשך השבוע וילמד גם הוא עימהם. וזה יותר טוב מללכת לטייל ממקום למקום ולפעמים נגרר אחרי המחלוקת ונמצא העביר את יום השבת במחלוקת ובלי תורה.
אחי היקרים! כתוב בזוהר מי ששמח במשך יום השבת אז בכל השבוע שאחרי השבת יהיה שמח. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה כשאדם חוזר בליל השבת מבית הכנסת אחר תפילת ערבית מלווים אותו שני מלאכים אחד טוב ואחד רע ואם האדם יכנס לביתו שמח וימצא הבית מסודר כראוי המלאך הטוב יברך אותו שתמיד יהיה מסודר ושמח והמלאך הרע על כורחו יאמר אמן. ואם להיפך יכנס לביתו סר וזעף והבית אינו מסודר ומחלוקת שורה בו יקלל אותו המלאך הרע שיהיה תמיד במחלוקת והמלאך הטוב על כורחו אומר אמן.
אנחנו רואים שבני ערינו ברוך השם רצים אחרי התורה והמצוות ומתנדבים הון תועפות כדי להתברך מפי הרבנים וגם להתברך לפני הספר תורה וגם שומרים ומכבדים השבת אם כן כשהמלאכים נכנסים לבית רואים שהכול בסדר והמלאך הטוב יברך אותו שתמיד יהיה בסדר והרע על כורחו משיב אמן. אבל אם הולכים לטייל ואינם ממהרים לבית המלאכים משתעממים והולכים לדרכם ויפסיד ברכתם להיות שמחים תמיד.
ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו לשמור ולכבד שבת כראוי ובזכות זה נהיה תמיד שמחים ורעננים ויגאלינו גאולה שלמה בקרוב אמן!!!  



( לא ידוע מקור הכתבה - נשמח לדעת )


דף הבית >> מבזקי דף >> אקטואליה >> פרשת ויקהל פקודי