בס"ד
הקדמה לתפילה
תענוג נפלא הוא לראות יהודי מתפלל, עיניים עצומות, שפתיים לוחשות, גוף נע עומד במקום. הלב רוטט, כולו כבתוך מציאות שעצרה מלכת, חוזר למקור חייו, לצבור כוחות ולהידחף קדימה, לקבל אישור למעשיו.
כל אדם מוכרח להתפלל, זהו צורך פנימי עמוק אשר מעבר להבנה. הנפש צריכה את מנוחתה, את הזמן שבו היא השולטת, הפעילה, והגוף בעקבותיה, מציית ללא עוררין. מתעלה איתה מעלה מעלה, מעל כל חוקיות ארצית, נשא מעל כל הבנה ותובנה, מעבר לתחימה של זמן או מקום, ללא שום צמצום, רק שאיפת נצח.
אילו היינו מנסים לדמיין את המציאות סביבנו, היינו רואים את ירושלים ובתוכה את מקום המקדש, אדר היקר, שיבנה במהרה, נשא מעל הכל, ומליוני תפילות נשאבות אליו מארבע כנפות השמיים, בכל השפות והמבטאים. תפילות של עוללים, ילדים, נשים, גברים, זקנים, יהודים ושאינם, עולם ומלואו. ומתוכו, מבין הכרובים, בוקעות ועולות כעמוד אש עצום ונצחי, לשמיים, תחת כסא הכבוד, מחזה עצום בנפלאותו. אילו עינינו יכלו לראות את רוח הקדושה שבמציאות.
כשאדם עומד ומתפלל, עליו להרגיש בחוש ודאי שהוא ממש ניצב בקודש הקודשים, ראשו כלפי הארץ ולבו מופנה לשמים. להתייחד עם בורא עולם, להסיר את שאר הטרדות והרצונות, לחוש ולו לרגע את פעימות לבו, הנלחם במסירות תמידית על חייו, בחסדי ה'. להאזין לעצמו לפנימיותו ברוגע אין סופי, ומתוך כך לזעוק בדחילו ורחימו, את שוועתו.
התפילה נותנת לאדם מנוחה וכובד ראש כאחד, מציפה את האדם בשלוות אמת ובטחון, שאינו לבדו בדרכו, שה' נמצא שם כל הזמן ומחייה אותו. ברגע התפילה האדם עוצם את עיניו ובעצם מתחיל לראות, להבחין שמעל הכל ובתוך הכל נמצא קב"ה.
שנזכה לקחת את רגעי האור הללו, את התפילות שלנו, ולהשליך אותם על כל מציאות חיינו וראייתנו, ונחוש את אותה יד תומכת הנמצאת תמיד על כתפינו.
"והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך".