בימי שישי לא הרשו לנו לצאת מוקדם כי הייתה ארוחה משפחתית שאסור לפספס.
האמא הרשעית שלנו התעקשה לדעת בכל רגע איפה אנחנו, כאילו שאנחנו אסירים בחופשה. היא היתה חייבת לדעת מי החברים שלנו, לאן הולכים, ומה אנו עושים איתם. היא התעקשה שאם אמרנו שנעדר לשעה, אז נעדר לשעה או פחות.
התביישנו להודות – אבל היא הפרה בקלות את חוק העסקת הילד בכך שהכריחה אותנו לשטוף כלים, לסדר את המיטה, לבשל, לטפל בכביסה, לזרוק את הזבל ועוד כל מיני עבודות אכזריות. ייתכן מאוד שהיא הייתה שוכבת בלילה במיטה, וחושבת מה עוד היא יכולה לתת לנו לעשות.
היא התעקשה תמיד על האמת, כל האמת ורק האמת.
כן, כן. בגלל האמא הרשעית שלנו הפסדנו הרבה חוויות שילדים אחרים חוו. מרוב פחד ויראה, לא היינו אנורקטים, לא חשבנו על התאבדות ואפילו לא העזנו להעלות על הדעת אפשרות של בריחה מהבית.
בגללה לא נדקרנו או הסתבכנו בקטטה במועדון, וגם לא היינו מעורבים בתאונת דרכים או הפרת סדר במקום ציבורי. אנחנו לא מוכרים למשטרה. הכול בגללה!!
עכשיו כשעזבנו את הבית, לכולנו יש השכלה, אנחנו אנשים ישרים, ועושים את כל שביכולתנו להיות הורים מרושעים לילדנו. ממש כמו שאמא שלנו היתה.
אני חושב שהבעיה של העולם הזה היא, שאין מספיק אמהות מרושעות ואבות רשעים כאלה.
הדפס
