סוד חג השבועות

שולח: עינא פקיחא
נושא: סוד חג השבועות מהות היום הקדוש הזה בפנימיותי?
בס"ד ענייני חג השבועות - (04/06/2008)


"ומשה עלה אל האלוקים. ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר: כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והיתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות י"ט ג'-ו').

פירש רבנו בעל הסולם שכאן אומר הקב"ה למשה מה בעצם להציע לפני עם ישראל, איזו צורת עבודה הם צריכים לקבל עליהם בכדי שיהיו ראויים להתגלות האלוקים על הר סיני ונתינת התורה, והמילים הללו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" הן המבטאות את כל צורת העבודה אשר הקב"ה דורש מעם ישראל. כי יש לשאול איך אפשר שכל העם כולם יהיו כהנים, הלא הכהנים הם חלק קטן מן העם, ואם כן מדוע הקב"ה מבקש מכל העם להיות ממלכת כהנים, ומה ענינו של גוי קדוש? פירש רבנו בעל הסולם: ממלכת כהנים פירושה שתהיו כולכם מקטן ועד גדול כמו כהנים. כמו שלכהנים אין חלק ונחלה ושום קניין גשמי בארץ כי ה' הוא נחלתם, כן תהיה כל האומה מסודרת בכללה.דהיינו שכל עם ישראל, יעבדו כולם בכדי לגרום נחת רוח להבורא, לב כולם יהיה מכוון לאבינו שבשמים, ולא יחפש כל אחד ואחד את טובתו ותועלתו האישית. אם כן זוהי צורת העבודה, באופן אשר הארץ וכל מלואה כולה מוקדש לה' יתברך, ואין לשום פרט לעסוק בה אלא כדי לקיים מצוות ה' יתברך, ולמלא את צרכי זולתו באופן שלא יחסר כלום ממשאלות הזולת, שזהו הגדר של מצוות "ואהבת לרעך כמוך". אם כן באופן הזה אפילו עבודות של חולין, כמו קצירה וזריעה וכדומה, נבחנות ממש כדוגמת עבודת הקרבנות שהכהנים היו עושים בבית המקדש, כי מה ההבדל אם הכהן ביצע מצוות עשה של הקרבת עולה לה' או שהאדם מקיים מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". ונמצא אם כן שמי שקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו דומה כעומד ומקריב קרבן לה'. ולכאורה האדם יכול לתמוה - איך הקב"ה מבקש מכל אחד ואחד מאיתנו שיעבוד במצווה זאת של "ואהבת לרעך כמוך" בצורה כל כך מופלגת, עד שכל אחד מאיתנו לא יחשוב על עצמו אלא כל אחד יחשוב על משאלותיו ומילוי צרכיו של חברו ושל הקב"ה, וצרכי עצמו ישים בצד, איך יתכן הדבר? וכי מניין תהיה לאדם פרנסה, איך יוכל לדאוג לענייניו ההכרחיים הקיומיים? אבל השאלה הזאת היא כלל לא קשה, כי הדברים פשוטים: בזמן שעם שלם, שישים ריבוא אנשים, כולם ביטלו מכל וכל את כל הישות העצמית שלהם, וכל אחד ואחד קיבל על עצמו לעבוד למען זולתו, אז למעשה נתבטלו כל הדאגות וכל הבעיות "ואפס עני ואביון מקרב הארץ". כי אם ברור הדבר לכל אחד, שעומדים לעזור לו כל כך הרבה אנשים, שישים ריבוא אנשים מוכנים לעזור לו באהבה גדולה ועצומה, אם כן כל אחד ואחד נעשה משוחרר מדאגותיו העצמיות ויכול להתפנות לצרכי הכלל. כי בו בזמן שעם שלם מפסיק להתעסק עם עצמו ומתחיל להתעסק עם זולתו, נמצא שכולם ניצולים מכל דאגה, וכולם למעשה מובטחים בכל משאלות חייהם. וזו היתה התביעה של הקב"ה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", כי ידוע שהעניין של קדושה הוא עניין של הפרשה והבדלה, וביקש הקב"ה ממשה שיציע בפני עם ישראל שיקבלו על עצמם להפריש ולהבדיל את עצמם מכל צרכי האהבה העצמית של כל אחד ואחד, זאת אומרת שיקבלו על עצמם ללכת בדרך חדשה, דרך הפוכה לטבעו המקורי של האדם.

"ויבוא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'. ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה" (שם ז'-ח').

נמצא שהיתה הסכמה מלאה מצד עם ישראל לקבל עליהם את התנאים הללו אשר הציב בפניהם המלך ה' יתברך, התנאים של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". וכך הסביר רבנו בעל "הסולם" - בכל מקום שכתוב בתורה או בדברי חז"ל על העניין של "נעשה" הדבר מורה על עשיה בלי שכל, בלי הבנה, עשיה שיש בה רק את העשיה עצמה, ואין בה יותר מזה. אם כן מדוע ענו כל העם "כל אשר דיבר ה' נעשה"? כוונתם היתה לומר: הגם שהגוף שלנו שטבעו הוא רצון לקבל הנאה ותענוג אינו מסכים ואינו מבין את התועלת שתהיה לו מעבודה כזאת, עבודה שכל כולה מוקדשת לטובת הזולת, לטובת כלל ישראל, לטובת מילוי רצונו של הקב"ה, על אף שהגוף לא מוכן לקבל את זה והגוף מתנגד לזה, בכל זאת אמר עם ישראל "נעשה". הגוף מבין כאשר רוצים לספק את תאוותיו עצמו, אבל לספק את משאלותיהם של אחרים את זה הגוף לא רוצה, ולמרות התנגדות הגוף ענו כל העם יחדיו ויאמרו "כל אשר דיבר ה' נעשה" - נלך בעשיה אפילו אם הגוף לא מסכים. עשיה פירושה כמו חייל ששומע קול הממונים עליו והולך ועושה. גם אם הגוף שלנו לא יסכים נלך בכח על אפו ועל חמתו. ומניין לוקחים כוחות ללכת נגד הגוף? "ויענו כל העם יחדיו" - מזה שהולכים יחדיו, מזה שהולכים ביחד אז כל אחד ואחד מהעם, מהפרטים, מקבל כוחות עצומים הרבה יותר מן הכוחות אשר ישנם כאשר הולך לבדו. זהו הסוד - "ויענו כל העם יחדיו". וכמו שאומר הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר", ומביא רש"י במקום: "כאיש אחד בלב אחד". לכולם היה רצון אחד בלבד - להדבר ולהתקרב ולהתקשר להמלך הקב"ה, והגם שהתביעה שהמלך תובע, תביעה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" היא תביעה מאוד מאוד קשה לטבע האנושי, בכל אופן מכח ההליכה כאיש אחד בלב אחד יחדיו, יש כח לכל אחד ואחד מן הפרטים ללכת בדרך היהדות, בדרך עבודת ה'.

"ויאמר ה' אל משה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך" (שם ט').

ענן מרמז על הסתרה, עב הענן מסמל עניין של עביות, דהיינו הקב"ה אומר למשה: "ההתגלות שלי היא לא התגלות מלאה אלא בעב ענן, בתוך הסתרה". כי לא יוכלו כל ישראל לראות ולחוש ולהרגיש את המלך ה' יתברך בעצמו, כפי שמפורסם בכתבי האר"י הקדוש - "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל", אין יצור אנוש יכול לתפוס בהבורא יתברך עצמו. דבר נוסף שצריכים להדגיש - הקב"ה אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, לכן ברור הדבר שבכל עניין מעמד הר סיני לא היה מדובר על ראיה גשמית שראו את הקב"ה, כי את הקב"ה ודאי אי אפשר לראות, אלא המושכל ראשון הוא שמדובר על הרגשה, בשפת המקובלים זה נקרא השגה. ההשגה הרוחנית מתלבשת בשני כלים של האדם: במח - דהיינו בשכל בהבנה, ובלב - בהרגשה. והתגלות האלוקות בהר סיני היתה התגלות בצורה כזאת שכל אחד ואחד מישראל הרגיש והבין את מציאות ה' יתברך בתפישה גדולה מאוד. ואף על פי כן בל יחשוב האדם שהוא מצליח לתפוש ולהשיג את הבורא יתברך בכבודו ובעצמו, כי זה לא יתכן לבן אנוש ליצור מגע ותפישה והשגה בהבורא יתברך בעצמו. אלא זה דומה כמו רב ותלמיד שהרב מתראה ומורגש לתלמיד לפי מצבו של התלמיד. לפעמים התלמיד במצב יותר מעולה ואז הוא מרגיש ותופס את גודל מדרגתו של הרב ורוממותו הגדולה, ואם התלמיד במצב יותר נמוך אזי הוא מבין פחות את רוממותו של הרב. ברב עצמו אין שום שינוי, כל השינויים הם רק בתלמיד, ועל פי השינויים הללו מוגדרים תפישותיו וכל הרגשותיו של התלמיד. לכן בא הקב"ה למשה ואומר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך". המושג שמיעה הוא כפי שהגמרא אומרת: "שמיעא לי כלומר סבירא לי". המושג שמיעה מראה על תפישה והשגה, זאת אומרת שהקב"ה אומר: אני מוכרח לבוא בעב הענן, בהסתרה מסוימת, בכדי שתהיה תפישה לעם כאשר אני מדבר אתך. ומשה הולך לעם ישראל ומכין אותם.

"לך אל העם וקדשתם" (שם י').

העם צריכים להיות קדושים, להיות מופרשים ומובדלים מכל עניין של אהבה עצמית, מהרצון לקבל הנאה ותענוג אשר הוא למעשה הטבע הבסיסי הראשוני של האדם, מזה צריכים להפריש את עצמם ולקבל על עצמם להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.

"וכבסו שמלותם" (שם).

שמלה הוא הלבוש של האדם. הלבוש של האדם הכוונה למה שמתלבש בו התענוג. אין לאדם אפשרות לקבל תענוג סתם כך מן האויר, אלא הוא צריך לבושים מסוימים שבהם יתלבש התענוג. למשל התענוג של אכילה מתלבש במיני מזון, נמצא אם כן שהמזון הוא לבוש לתענוג הזה. או למשל התענוג שהאדם מרגיש בלימוד מלובש בזה שהאדם מתעסק בתורה ועמל בה ויגע בה. אם כן הלבושים הם הכלים אשר בתוכם מתלבש התענוג. אומר הקב"ה למשה "וכבסו שמלותם" צריכים לכבס, לנקות, לטהר את הלבושים הללו, שהלבושים הללו אשר בהם מקבלים את ההנאה והתענוג לא יהיו מלוכלכים ומזוהמים. הכלים הללו שבהם עתיד איש ישראל לקבל את ההנאה והתענוג העצומים אשר מורגשים לאדם בזמן התגלות האלוקות, הכלים הללו צריכים להיות נקיים מכל סיג וזוהמה של אהבה עצמית, אלא הכל צריך להיות מוכן לקראת אהבת ה' יתברך. זוהי הנקודה המרכזית - לגרום שמחה ונחת רוח לאבינו שבשמים אשר חפץ בטהרתנו, בזיכוכנו, בקדושתנו, ובהכיננו את עצמנו לקראת המעמד הגודל הזה של התגלות האלוקות על הר סיני ונתינת התורה.


"ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. והגבלת את העם סביב - השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת" (שם י"א).

הסביר רבנו קדוש ישראל בעל הסולם: הר הוא מלשון הרהורים, מחשבות, והכוונה לאותן מחשבות אשר מפעמות בלב האדם בזמן שמתגלה בו המלך ה' יתברך. ומזהיר ה' "השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו", פירושו של דבר: אל תחשבו כאשר באים לכם איזה הרהורים ומחשבות בדבר מציאות ה' יתברך, ונדמה לכם שהנה אתם רואים את השגחתו והנה אתם מבינים ומרגישים את מציאותו, אבל עליכם להבין שהקב"ה בעצמו באמת הוא מרומם למעלה למעלה ואין בן אנוש יכול להשיגו, לכן "השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו", אל תדמיינו לעצמכם שאתם מבינים כבר את הקב"ה, וכבר יש לכם תפישה והשגה במהלכיו של המלך ה' יתברך, אתם עלולים להיות מופתעים, כי אין אפשרות לבן אנוש להשיג ולדעת את מציאות ה' יתברך בעצמו, "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל".

"ויהי ביום השלישי בהיות הבקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד, ויחרד כל העם אשר במחנה" (שם ט"ז).

אומר רש"י: מהו קול השופר? שופר של אילו של יצחק היה. מה רוצה כאן רש"י לרמוז לנו? מדוע הוא מדייק שהשופר היה דווקא של אילו של יצחק? הזהר הקדוש מפרש את המושג "אילו של יצחק" - תוקפו של יצחק, חוזקו של יצחק, כי אילי הארץ פירושו עשירי הארץ, החזקים. השופר הזה הוא שופר שמראה לנו למעשה על הכח האמיתי שבו מתאפיין עם ישראל. על הכח הזה נאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". כוחו של עם ישראל נשאב מתוך מעשיהם של האבות. יצחק אבינו מסר עצמו לעקדה ללא נדנוד של עפעף כאשר נודע לו שאכן זהו רצונו של הקב"ה. כאן בעניין העקדה אנו רואים שהאדם מבטל את עצמו מכל וכל לרצון ה' יתברך, וזה יתכן אך ורק כאשר מופיעים באדם ב' קצוות בצורתם המרוחקת ביותר: מקצה אחד האדם משיג גדלות ורוממות בורא עולם עד שמבין שאין עוד מלבדו בכל היקום כולו, ומן הקצה השני האדם מבין עד הסוף את שפלותו, את אפסותו, שבעצם האדם בעצמו הוא לא יותר מאשר גוש של עפר, בבחי' "מעפר אתה ואל עפר תשוב", לאדם למעשה אין שום ערך, אלא שהקב"ה נפח נשמה בעפר הזה, ונתן לעפר הזה את הזכות לזכך ולטהר את עצמו על ידי האור שבתורה ובמצוות, ונתן לו את הזכות להתחבר ולהתקשר איתו יתברך. מזה מתחיל כל העניין ובזה מסתיים כל העניין, מלבד זאת אין כלום, אין ערך לחיי האדם מלבד העניין הזה. האדם נידון לכליה, כמ"ש "סוף בהמה לשחיטה", ועל כן לגוף הבהמי שלנו אין שום תכלית והוא נידון מלכתחילה לשחיטה ולרקבון. הדבר היחיד שבו אנו יכולים להאחז ולהתגדר הוא החיבור והקשר עם בורא עולם. אם כן בזמן שהאדם משיג את שני הקצוות הללו - גדלותו הנצחית ורוממותו של המלך ה' יתברך, ומצד שני את אפסותו ושפלותו של האדם - אז האדם מבין שאין ערך לשום דבר אחר, מלבד התבטלות מוחלטת בפני רצון ה' מתוך אהבת ה'. וזוהי המהות של עניין העקדה. לכן על עניין השופר אשר נאמר במתן תורה "במשוך היובל המה יעלו בהר" "וקול השופר חזק מאוד" אמרו חז"ל שהשופר הזה הוא שופרו של יצחק, אילו של יצחק. באו חז"ל לרמז ולהורות לנו שהמעשה הזה של העקדה הוא למעשה תוקפו של יצחק, וזהו למעשה כל האפיון של הנקודה הפנימית האמיתית של עם ישראל - העקדה, ההתמסרות, ההתבטלות בין אדם לחברו ובין אדם למקום. וזהו המושג שופר מלשון שפרו מעשיכם, שפרו את המעשים, אל תציבו אותם כאמצעי להשגת תאוות לבכם. עשו את המעשים בכדי להיטיב לחבר, בכדי להיטיב לקב"ה, בכדי להיטיב לזולת. אם כן לכן כתוב כאן, במעמד הנשגב הזה של התגלות ה' בהר סיני "וקול שופר חזק מאוד ויחרד כל עם אשר במחנה", החרדה הזאת היא פחד, אימה. מפני מה פחדו? מפני כבוד ה' יתברך, שמא לא יוכלו לקבל את ההתגלות הנשגבת הזאת מטעם אהבת ה', שמא תהיה קבלת הטוב והעונג שיקבלו במעמד הנשגב הזה לתועלת עצמם. מזה פחדו, מזה התיראו.

"ויוצא משה את העם לקראת האלוקים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר. והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד" (שם י"ז-י"ח).

כבר הסברנו, והדברים מפורסמים, שהקב"ה אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. אם כן איך ניתן להבין את מה שהתורה אומרת לנו שהקב"ה ירד על הר סיני, הרי כבודו מלא עולם "ולית אתר פנוי מניה", אין מקום שהקב"ה לא נמצא בו, ומה הפירוש שהקב"ה ירד על הר סיני, הלא הוא נמצא בכל מקום? וכן מה הפירוש שעם ישראל התיצבו בתחתית ההר?

אלא נבין את הדברים על פי מדרש נפלא (ויקרא רבא פרק ו'): "אומות העולם שלא קיבלו את התורה שניתנה מתוך החושך, עליהם הוא אומר: "כי הנה החושך יכסה ארץ". אבל ישראל שקיבלו את התורה שניתנה מתוך החושך דכתיב: "כשמעכם את הקול מתוך החושך", עליהם הוא אומר: "ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה".

אם כן מה אומר לנו המדרש? אומות העולם לא קבלו את התורה שניתנה מתוך החושך, לכן הם נמצאים בחושך, ועליהם נאמר "כי הנה החושך יכסה ארץ". אבל ישראל להפך - הם קיבלו את התורה שניתנה מתוך החושך ולכן הם נמצאים באור, ועליהם נאמר "ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה". וצריכים אנו להבין: מדוע התורה ניתנה מתוך החושך, מה העניין של החושך כאן? אלא החושך הזה מבטא את החושך שבנפש האדם. החושך הזה מבטא את הכרת הרע שהאדם מכיר בתוך עצמו. כי בעצם עלינו לשאול שאלה אחת גדולה מאוד ומרכזית - מהו למעשה הצורך וההכנה אשר על האדם להכין בתוך עצמו כאשר מתקרב היום הקדוש הזה, יום השבועות, יום מתן תורתנו? התשובה היא, אומר המדרש, האדם צריך להכין חושך. מהי הסיבה ומה הכוונה? הסביר מורנו ורבנו רבי ברוך שלום בנו בכורו של בעל הסולם: מהות התורה הפנימית הוא אור אלוקי, אור שמיועד להאיר לנבכי נפש האדם, לטהר אותו ולנקות אותו מכל סיג וזוהמה אשר קשור לתאוותיו, אשר קשור לרצון לקבל הנאה ותענוג שבו, המאור שבתורה מחזירו למוטב. אם כן מתי האדם בעצם נעשה נצרך לאור הזה של התורה? כאשר האדם רואה שהוא מקולקל, כאשר האדם רואה שהוא שפל בתכלית השפלות, אז הוא נצרך לאור התורה. ציירו ודמיינו לעצמכם כאשר נודע לאדם שהוא חולה לא עלינו במחלה ממארת מסוכנת, בוודאי אז מתרקם בו צורך אחד גדול ועצום מכף רגל ועד ראש - צורך לחיות, צורך לחיים. ולפני שידוע לאדם אודות דבר המחלה הזאת אין לו צורך כזה. אם נשאל אותו אם רוצה לחיות בוודאי יאמר - כן אני רוצה לחיות, אבל אנו לא מדברים על מילים, אנו מדברים על הרגשה שיש באדם, הרגשה מכף רגל ועד ראש - חיים, אני רוצה לחיות. כאשר הוא רואה שיש סכנה המאיימת לקפד את פתיל חייו - עולה בו הרצון לחיות. וכך הנמשל לגבינו, לגבי התקרבותנו לה' - "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", רק המתקשר והמתחבר לבורא הוא מרגיש טעם של חיים, הוא מרגיש את האור האלוקי הנפלא הסובב ומאיר בכל היקום, בכל אדם ואדם. איך האדם יכול להרגיש את החיים הללו? אמרו לנו חז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום". אם האדם רוצה להתקרב לה' צריך לצאת מן האהבה העצמית שלו, צריך לצאת מן האגואיזם שלו, להכיר שזה פסולת, להכיר שזה לכלוך, ולקבל על עצמו בעזרת האור שבתורה והמצוות חיים אחרים, חיים חדשים. חיים בבחי' "מה הוא רחום אף אתה רחום". וכאשר האדם מתחיל ללכת בפועל, לנסות לרכוש אהבת הזולת, הוא מתחיל להתאמץ בפועל ביגיעה גדולה בעניין אהבה שבין אדם לחברו, בין אדם לאשתו, בין אדם לרבותיו, ובין אדם לקב"ה, אז הוא רואה שמצבו בכי רע, ואז נמחק כל חיוך ושחוק מעל פניו, כי החיוך והשחוק הזה שאנו רואים הוא חיוך ושחוק של ילדים קטנים שלא מכירים בשיפלות מצבם, מפני שאין להם מדד ואין להם את הסקלה האמיתית בכדי להעריך את מצבם. אבל אנשים אשר חפצים ללכת בדרך הקודש לעלות בית ה', ומתחילים לעבוד באופן מאסיבי ממשי, רואים שהגוף מתנגד בתכלית ההתנגדות, וזה נקרא חושך. האדם רואה שהוא נמצא בחושך, ואז נוצר בו צורך עצום ורצון גדול לחיות, לחיות המשמעות- להתקרב לבורא. הוא מבין שללא האור, ללא שהבורא יתן לו טבע אחר של אהבת הזולת, ישאר תמיד במסגרת הגוף שלו אשר סופו כליה ורקבון. אז האדם מתחיל לצעוק - רבונו של עולם, קרב אותי אליך "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". אם כן זהו פירוש הפסוקים: "ויתיצבו בתחתית ההר" - שכל אחד ואחד מישראל הרגיש את עצמו שהוא נמצא בתחתית, בשפלות, בגרעון - ואיך הוא יכול להתקרב לבורא עולם בו בזמן שהוא כל כך שקוע בזוהמה של האהבה העצמית. לכן גם כתוב שהקב"ה ירד על הר סיני, על שם הפעולה הזאת שנתן לכל אחד ואחד מישראל להרגיש שהוא נמצא במצב של ירידה, ודווקא על ידי זה נוצר בכל אחד ואחד צורך אמיתי, השתוקקות וכאב לחוש את אור התורה, ואז נוצר אצלם כלי והכנה לקראת נתינת התורה.

(מתוך שיעור תשנ"ז)

ענין ג' ימי הגבלה הוא ככתוב (שמות יט כג) "הגבל את ההר וקדשתו". הר לשון הרהורים מחשבות, שהאדם צריך להגביל אותם. מביא הרבי זצ"ל בשם בעל "הסולם" - שענין של הגבלה משמעותו שרצונותיו לא יהיו שולטים עליו, כי כשהם שולטים עליו הם רוצים לקבל את גדלות הבורא בתור תנאי לעבודה, להרגיש את מציאות הבורא, ולהרגיש טעם בתורה ותפילה, ורק על ידי זה הם יסכימו שהוא יעבוד את ה'. ואותו דבר בקבלת התורה - יש אדם הרוצה מהתורה את האוצרות והתענוגות שישנם בה, ויש שרוצה לעשות נ"ר לה' ית'. נמצא שהגבלה זו היא חינוך לבל יקיים את רצונותיו לקבל הנאה ותענוג, שאפי' במצב שפל בלי תענוג וחיות והבנה, ג"כ יעבוד את הבורא ית' באותו אופן כמו שהיתה לו הרגשת גדלות ה'. נמצא "אל תגשו אל אשה" - אשה פירושה כלי קבלה, כלומר, אפילו שהבורא יעמיד אותכם בנסיון, ויקח ממכם את כל החיות הרוחנית, בכל אופן ג"כ תקבלו, וזה ענין נעשה ונשמע, נעשה - בלי שום תנאי.

"..בחדש השלישי לצאת בני-ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני.."

יש להבין עניין שלישי שחוזרת התורה בפרשה זו בכמה וכמה מקומות, "והיו נכונים ליום השלישי", "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר", וכן ידוע שעם ישראל בעצמו נחלק לג', כהנים לויים וישראל. אכן כבר רמזו לנו חז"ל שעניין "שלש" מרמז על עניינים נשגבים בסדר עבודת ה', והעניין הוא: הנה העובד ה' צריך תמיד ללכת בב' קווים: קו א', המכונה בשפת הקבלה קו ימין, הוא בחי' חסד, והוא בחינתו של אברהם אבינו ע"ה שדרכו היתה לעבוד את הקב"ה עם מידה זו, שעיקרה הוא עשיית האדם חסדים עם הזולת ועם הקב"ה. מפורסם העניין למשל, שהיה אברהם מכניס אורחים, והגם שאברהם עמד במדרגה הרבה יותר גבוהה מהכנסת אורחים פשוטה שאנו מבינים, הנקודה היא שהיה כל כולו מסור לסיפוק צרכיו ורצונותיו של הזולת, ובעיקר של השי"ת.

יצחק אבינו לעומת זאת הוא בחי' הגבורה שהיא בחי' הלא תעשה, היינו שעיקרה של מידה זו היא התגברות האדם על עצמו באי עשיית המעשים האסורים. נקודה נוספת היא הביקורת, והוא שעניין הגבורה מרמז על קו שמאל, ושמאל מרמז על הנקודה היותר חלשה אצל האדם, כמו שאנו רואים בגשמיות שהיד החזקה והיותר פעילה אצל רוב האנשים היא הימין, א"כ כאשר האדם הולך בקו שמאל משמעות הדבר - שמתבונן על הצד השלילי שלו, על התכונות שעדיין לא הצליח לשעבד לטובת הקדושה, על העובדה שאינו מצליח להשתית את חייו ע"פ אמונת ה' ואמונת חכמים, וזהו הגורם לשיפלותו וריחוקו מהקדושה. העבודה בקו השמאל דורשת התגברות כפולה מהאדם, מפני שדרושים מהאדם: א) כוחות בכדי להיות כנה עם עצמו, ואכן להתייצב מול הנקודות החלשות אצלו, מבלי לרמות עצמו ולדון עצמו לכף זכות, מה שבד"כ מעוניין הגוף להראות לו. ב) צריך לזכור שכל מטרתה של הביקורת היא לעורר את האדם להתפלל לה' שיסייע לו לפעול ולתקן מידותיו, היינו שהביקורת אמורה להיות בונה ולהביא את האדם לעשיה, ולא שהאדם יפול לייאוש ולאי עשייה בעקבותיה, ז"א שדרושים מהאדם כוחות נוספים לקיים את אותה ביקורת, ואכן להשתדל לסור מדרכו הרעה.

א"כ כאשר האדם הולך בדרך הימין, דרכו של אברהם, כל כולו מרוכז בעשייה, הן עבור הזולת והן עבור השי"ת, והוא אמור להחשיב כל אחיזה ולו הקטנה ביותר שיש לו ברוחניות ולשמוח בכל עשיה ועשיה שה' זיכה אותו לעשות. וכאשר הולך בדרכו של יצחק, דרך השמאל, כולו מרוכז אז בעצמו, בהתבוננותו על השלילי שבו, וממילא אין מעיני לבו פנויים לעשיה. אכן אלה הן ב' דרכים הפוכות וסותרות זו לזו וניתן לקיימן רק בב' זמנים שונים. אולם רק כאשר מקפיד האדם לצעוד על אלה ב' הקווים יכול להבנות ולעלות מעלה מעלה, ולזכות להקו האמצעי הוא בחי' יעקב אבינו, שהוא השלמות האמיתית הבנויה מב' התכונות חסד וגבורה, ימין ושמאל.

והוא שכיונו חז"ל בברייתא דרבי ישמעאל באומרם: "..ב' כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם", וכן אומרם ז"ל (נדה לא.): "שלושה שותפין יש באדם, הקב"ה אביו ואימו, אביו מזריע הלובן..אמו מזרעת אודם..והקב"ה נותן בו רוח ונשמה"

וזה שרומז לנו הכתוב באומרו "בחדש השלישי" וכו', לומר לנו שבני-ישראל בני אותו דור של יציאת מצרים, אכן זכו לאותו הכתוב השלישי ולאותה נשמה קדושה שהכשירה אותם להיות ראויים ונכונים לאותו מעמד נעלה ונשגב בתולדות העם היהודי - קבלת תורתנו הקדושה. וכן אם רוצים אנו לזכות לתורה, גם בדורינו זה, חייבים אנו להשתדל להמשיך ולצעוד בדרכי הקדושה שסללו לנו אבותינו ורבותינו הקדושים, ובע"ה יתקיים בנו "הבא ליטהר מסייעין בידו".

"ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד" - פרש"י - כעם אחד בלב אחד.

שאל רבינו הקדוש בעה"ס: איך יתכן שעם שלם, ס' ריבוא בני אדם, שלגביהם כתוב: כשם שפרצופיהן שונים זה מזה כך דעותיהם שונות זו מזו, ובכל אופן היו בלב אחד?

והסביר - שאכן כאשר כל אחד מהפרטים מכוון לתועלתו עצמו עושות הדיעות חיתוך ופירוד גדול, שהרי כ"א ואישיותו ורצונותיו ומאויו האישיים, וכ"א וצרכיו שלו, ואין מי ומה שיאחד בין אותם קצוות. אולם כאשר כאו"א מהפרטים מוכן לשעבד ולהקריב רצונותיו ותשוקותיו, ומוכן לעבוד בע"מ לעשות נ"ר לה' יתברך, יכולה להיות אחדות, למרות השינוי בין הדיעות , וזאת מפני שהטבע והתשתית לאותן הדעות מכוונת אליו ית'.

דבר נוסף שהסביר רבינו- שהכתוב "ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד", בא לתאר גם את המצב ששרר אז בעם בין אדם לחבירו, שכל מגמתם הייתה לגרום נ"ר לזולת ולא לתועלת עצמם, והאחדות הייתה כה גדולה, עד שהכתוב מדמה את כל העם כאדם אחד שכל רצונותיו ושאיפותיו מתבטלות לאותו רצון - לעשות רצון הבורא בדביקות.

"כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל" ידועה דרשת חז"ל שענין "תאמר" הוא לשון רך, "ותגיד" לשון קשה, ע"כ לנשים צריך לומר, דהיינו דברים רכים שיכולה אזנן לשמוע, ואילו לזכרים צריך להגיד, דברים הקשים כגידין. כמובן שאין הכוונה לנשים וגברים במובן הפשוט , אלא הכוונה לתכונות מסוימות באדם, אשר יכולות להיות הן אצל גברים והן אצל נשים. והענין הוא - בכדי לפעול את קבלת התורה בלב איש ישראל צריך לדבר לכל אחד כפי מה שמסוגל לקלוט ולהבין. והנה ישנם אנשים שמסוגלים לספוג ולקבל רק לשון של אה בה עצמית, ואכן זוהי הלשון שצריכים לדבר איתם, ולהסביר להם את התועלת שיש בקיום תו"מ מצד השכר המצופה לעתיד לבוא הן בעוה"ז והן בעולם הבא. ואנשים אלו הם בחי' נשים שצריך לומר להם, בלשון רכה. ולעומת זאת לאותם קומץ אנשים שמסוגלים לשמוע גם לשון של אמונה השפעה, צריך לדבר בלשון שמבינים. והם בחי' זכרים שלהם צריך להגיד, דברים קשים כגידים. בקיצור לכל אחד יש את השפה שלו, ובה אנו צריכים לתקשר עמו. כי לפעמים אדם נמצא במצב של "תשש כוחו כנקיבה" וצריך לדבר עמו כלשונו, ואדם שמסוגל להתמודד עם עצמו צריך לדבר עמו בשפה שלו.

(נאמר בסיון תשנ"ז)

מאמרו של רבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א מנהל עמותת ברכת שלום לפנימיות התורה ע"ש האדמו"ר רבי ברוך שלום אשלג זצוק"ל.