האשה שלנו !


 
האשה שלנו בקהיר:                                                

סיפורה של המרגלת הישראלית שחדרה למצרים של נאצר לנציגות הסוכנות היהודית והודיעה שהיא עולה לישראל.

פורסם ב - 23:32 16/09/10
עדכון אחרון - 06:42 17/09/10
בעורף האויב
מאת שלמה נקדימון
 
ביקור מפתיע של שני זרים שינה את מהלך חייה של העולה החדשה איזבל פדרו. במהרה גויסה למוסד ונשלחה, תחת פיקוחו של יצחק שמיר, לחיות בלב מדינת האויב הגדולה ביותר של ישראל אז. פרסום ראשון לסיפורה המלא של הסוכנת היפהפייה, שחדרה בשנות ה-60 לאליטה של מצרים הנאצריסטית. מגבעתיים עד סכר אסואן 

איזבל פדרו 'הבטיחו לי שאוכל למלא תפקיד מועיל להגנת ישראל'
1962 צלצול הפעמון בדלת דירתה, ברחוב כ"ג יורדי הסירה 41 בגבעתיים, הקפיץ את איזבל פדרו אל העינית. אף שבעברה השני עמדו שני צעירים לא מוכרים, פתחה את הדלת כדי סדק צר. "אין לך מה לפחד", הבטיח אחד מהשניים, "אנחנו רוצים להציע לך עבודה בחו"ל הקשורה בנושאי ביטחון".

היא הזמינה את שני אורחיה הלא קרואים להיכנס פנימה והחליפה אתם דברים ליד הדלת. "להפתעתי", סיפרה לימים, "זימרו האורחים את תולדות חיי כאילו היו בני משפחתי הקרובים. הם נמנעו מלהשיב לשאלתי מי שלח אותם, אך הבהירו כי שולחיהם בטוחים כי אוכל למלא תפקיד מועיל לטובת מדינת ישראל מחוץ לגבולותיה". היא לא השיבה בהן או לאו.
הם נפרדו בהבטחה שישובו לקבל את תשובתה.

עד לרגע זה חיתה פדרו בישראל כשנה. "הייתי בסך הכל בת 28 וחשדתי כי גורמים העוסקים בסחר בנשים לזנות, בייחוד מקרב עולות חדשות תמימות, עקבו אחרי". פדרו, אדריכלית נאה וחטובת גוף שהתגוררה בגפה, פנתה למשטרת יפו וביקשה מהיומנאי להפגישה עם שוטרת. היא סיפרה לשוטרת על הביקור המפתיע בדירתה וביקשה לבדוק אם מקור הפנייה הוא בגורמים מוסמכים. השוטרת רשמה והבטיחה לקיים קשר.

כעבור יומיים באה שוטרת לדירתה של פדרו. "אין מקום לחשדות שלך", אמרה והבטיחה: "זו הצעה רצינית". סמוך לאחר מכן הופיעו שני הצעירים בדירתה וביקשו לשמוע מה החלטתה. "אני מבקשת להיפגש עם מישהו בכיר מעליכם", השיבה. מבחינתם היה זה מענה חיובי. השניים קבעו לה פגישה, יומיים אחר כך, בבית הקפה "ורד" ברחוב דיזנגוף הסואן בתל אביב.

פדרו התמקמה ליד שולחן בקומתו השנייה של בית הקפה, שבין כותליו התנהלה בדרך כלל פעילות פוליטית מגוונת. בתוך דקות התיישב לצדה גבר מבוגר. "מדוע פניתם אלי?" שאלה. "מה שאנחנו יודעים אודותיך מצדיק את הפנייה אליך", השיב.

48 שנים אחרי אותה פגישה, פדרו מספרת כי באותו רגע עשתה מאזן בינה לבין עצמה. האינטרס האישי שלה אמר לה: "יש לך מקצוע טוב, תבני את הקריירה האישית שלך". האינטרס הלאומי שידר לה את המסר שקבלת הצעה זו תאזן את העובדה שלא שירתה בצה"ל וגם תאפשר לה למצות את יכולותיה האישיות.


קצין ספרדי

שורשי משפחתה של פדרו מצד אביה היו נטועים בטולדו בספרד. "על פי המסורת שעברה במשפחתי מדור לדור, היה אחד מאבות אבותי, שכונה דון פדרו, ממונה על קניית סוסים גזעיים בשביל אחד ממלכי ספרד", אומרת פדרו. עיסוקו חילץ אותו ואת משפחתו מידי האינקוויזיציה. הם אפילו לא נדרשו להמיר את דתם.


וכך, לדבריה, היו מספרים בבית באירועים משפחתיים סביב שולחנות ערוכים: "ב-1531 עזבו דון פדרו ומשפחתו, באישור המלך את ספרד, והשתקעו בהולנד. ארץ השפלה העניקה לאנוסי ספרד אפשרות לשקם את חייהם. כעבור שנים ספורות התפצלה משפחת פדרו. חלק נותר בהולנד, חלק היגר לבריטניה וחלק פנה לפולין והתיישב בעיירה ז'ורומין". פדרו נולדה לצאצאי הענף הפולני.


אביה, יצחק פדרו, השתלב בתנועת פועלי ציון שמאל (הלא ציונית, אך לימים ממרכיבי מפ"ם), שירת בצבא הפולני, ערק וב-1921 נמלט לארץ ישראל. לבתו סיפר כי נמנה עם מקימי קיבוץ גבעת השלושה ליד פתח תקוה, ועם סוללי כביש טבריה-צמח הנודע.


מסיבות שאיזבל לא עמדה על טיבן החליט אביה להגר ולחפש את מזלו לצד אחותו, חיה קובלצמן, שהיגרה מפולין לאורוגואי. לאחר מסע הרפתקאות התאחד עם אחותו ומשפחתה, פנה לעסוק בסחר בגדים, וגם נישא לקרובת משפחה, גניה מלביאק. הוא ראה ברכה במעשי ידיו, עסקיו התרחבו והוא הקים מפעל לשמן פשתן. ב-1934 נולדה בתו איזבל.


פדרו הצעירה למדה בבית ספר שפעל בחסות ממשלת בריטניה. בתום לימודיה התיכוניים למדה אדריכלות וציור באוניברסיטה לאמנויות במונטווידאו, בירת אורוגואי. בה בעת למדה לנגן בפסנתר ולרקוד בלט, ועל פי התעודות שהיא מציגה בגאווה, היתה תלמידה מצטיינת.


בד בבד היתה פעילה בארגוני נוער ציוניים. היא נמנתה עם מייסדות ארגון הנוער "איבראיקה" שחרת על דגלו מניעת התבוללות ונישואי תערובת. "באחד הימים", נזכרת פדרו, "הגיעה למונטווידאו שרת החוץ הישראלית גולדה מאיר, ובפניה הופענו, בשרשרת חיה, נציגי ארגוני הנוער הציוניים. בנוכחותה פניתי בתקיפות לעמיתי לעשות יותר למען ישראל. ייתכן שדברי הרשימו את האורחת". מאיר סימנה באצבעה לפדרו התקרב אליה.


"האם את מדברת יידיש?" שאלה. "אני, בחוצפת נעורים, השבתי: 'איני גויה'", משחזרת פדרו. "ואז פנתה אלי מאיר ואמרה, ?אנחנו צריכים אותך אצלנו'. עד היום אני חשה את הסומק שפשט בפני".


מעורבותה הציבורית נפסקה כשנישאה בגיל 19 ליהודי מקומי ממוצא רומני, אך כעבור שנה וחצי הם נפרדו. היא המתינה לגט שבע שנים מיוסרות, שבהן עבדה כמעצבת במפעל רהיטים גדול. לאחר שקיבלה את הגט מיהרה  לנציגות הסוכנות היהודית והודיעה שהיא עולה לישראל.
  
פדרו עם מפעילה, יצחק שמיר 'מיכאל', בשנות ה-70.                                                       למטה: איזבל פדרו, בביתה בתל אביב, החודש
 
יותר מ-300 צעירים יהודים ליוו בשירה וריקודים קבוצה של 35 צעירות וצעירים, בהם פדרו, לנמל, עד הפלגתם באוניית נוסעים ספרדית. פדרו משכה את תשומת לבו של אחד מקציני האנייה, חואן אנטוניו, שסר אליה ושאל לפשרה של חגיגת פרידה מיוחדת זו. היא אמרה לו שהיא מגשימה את מצוות העלייה לארץ ישראל. מרגע זה, סיפרה, נוצר קשר ביניהם. "הוא נתן לי את כתובת משפחתו במחוז קסטיליה בספרד והזמין אותי לבקר. קבוצתנו ירדה בנמל גנואה ואני נפרדתי ממנו, ולרגע קט לא העליתי על דעתי שאי פעם אשרת בזרועות הביטחון של ישראל, ושפגישה מקרית עם קצין ים ספרדי תהפוך אותו לדוור עקיף בשיגור מסרים ביטחוניים רגישים לישראל".

בנמל גנואה עברה למחנה מעבר וניצלה את הזמן לטיולים ולרכישת מצלמה גרמנית "צייס" מדגם "קונטסה". אחרי שהייה של שבועות אחדים במחנה המעבר, הפליגה הקבוצה לישראל על סיפונה של אוניית צים, "מולדת". באוקטובר 1961 עגנה האונייה בנמל חיפה ופדרו קיבלה תעודת עולה מס' 172439. בישראל נשלחה לאולפן ללימוד עברית בקיבוץ אושה.

בתום לימודיה באולפן החליטה איזבל לבנות את חייה בכוחות עצמה. הוריה המשיכו להתגורר באורוגואי והיו לה עורף משפחתי ופיננסי. כעבור שנים אחדות עלו בעקבותיה לישראל. היא שכרה דירה בגבעתיים והחלה ללמוד אדריכלות פנים בשלוחת הטכניון בתל אביב, כדי לקבל הסמכה ישראלית במקצועה. אבל, כאמור, המוסד קטע את לימודיה באבם.

ריגול ברדינג

בתום שורת מבדקים נשלחה למשימות מבחן. הראשונה שבהן היתה לצלם את המחנה הצבאי דורה, בדרום נתניה, שבמלחמת העצמאות שימש מטה חטיבת אלכסנדרוני. פדרו שוחרת הצילום נטלה את מצלמת ה"צייס" שלה ויצאה למשימה.
בעודה מצלמת, נחה עליה ידו של לובש מדים שניסה לדובב אותה. היא העמידה פנים שאינה מבינה את שפתו והשיבה לו בצרפתית. הוא לא הבין צרפתית ופדרו הצביעה על בלוק ציורים וניסתה בתנועות ידיים להסביר שהיא עוסקת בעיבוד צילומים לציורים.

איש הצבא לא ויתר ולמקום הוזעקה משטרה. פדרו נלקחה לתחנת המשטרה בנתניה. גם שם לא הצליחו להציל מפיה דבר, והיא הועברה למשטרת יפו המוכרת לה לטובה. עכשיו ישבו מולה "שוטר רע" ו"שוטר טוב", שהטיחו בה שאלות, והיא, בצרפתית, התעקשה: "איני מבינה". היא ביקשה בתנועות ידיים לאפשר לה להתקשר ל"חבר שלה", דהיינו לאיש הקשר עם המוסד, אך נכלאה בחדר מבודד.

כעבור שעה, קלה או ארוכה, היא נשלחה לרחוב בוטרוס הנושק לתחנת המשטרה. לקראתה בא אחד ממפעיליה. "רע מאוד שתפסו אותך", אמר. "אם היית במבצע דומה שם, עניין כזה יכול היה להיגמר רע מאוד". פדרו הגיבה: "חשובה התוצאה הסופית. אני בחוץ וזה העיקר". מענה זה, נזכרת פדרו, מצא חן בעיני איש המוסד. רק אחרי ששמע מפיה כיצד שיחקה את תפקידה הסכים שפעלה באופן נכון.

משימתה הבאה היתה לחדור לתחנת הכוח הגדולה רדינג ג' בצפון תל אביב, ולרשום בזיכרונה את המרכיבים השונים. היא ירדה למעמקי התחנה, שנבנתה במחצית שנות ה-50 והיתה חפורה עמוק באדמה כמיגון מפני פצצות, בחנה את שתי טורבינות הענק ומערכת הצינורות המסועפת ושוטטה במרחב התת-קרקעי הענק בלי שתיחשף. בצאתה, העלתה את הדברים בפרטנות על הכתב. היתה זו בדיקת זיכרון מסובכת, ולדבריה עמדה בה בהצלחה. מבחן אחר נועד לבדיקת אומץ. בוחניה הובילו אותה לנחל הירקון וביקשו ממנה להיכנס למים. היא הסכימה, אך התריעה שאינה יודעת לשחות, והרעיון בוטל. 

בהמשך זכתה לסמינר יחיד בחדר ששכר המוסד בדירה ברחוב בוגרשוב בתל אביב. שם למדה איזבל לפענח תצלומי אוויר, לקרוא מפות טופוגרפיות, להתמצא בסוגים שונים של נשק, להעביר מידע במכשיר מורס ולהשתמש בדיו סתרים. "לפעמים ביליתי בחדר ימים שלמים, וגם לנתי מעת לעת", היא נזכרת. היא שהתה בחדר כארבעה חודשים ולעתים היתה בעלת הדירה מכבדת אותה בגפילטע פיש מעשה ידיה.

מאחר שלא שלטה בשפה הערבית אלא בראש ובראשונה בצרפתית, הציעו לה לפעול במדינת יעד שניתן להסתדר בה בצרפתית. הבחירה היתה בין מצרים, סוריה ולבנון. "העדפתי את מצרים, בין השאר בגלל אהבתי לעתיקותיה הנפלאות", מספרת פדרו.

את ברכת הדרך קיבלה במישרין מראש המוסד אז, איסר הראל. הוא אמר לה שמפעיליה התרשמו מהתפישה המהירה שלה, מיכולת ההתמצאות שלה במקומות זרים, מכישוריה לזהות סוגים שונים של תצלומים ומיכולתה לפענח תצלומי אוויר.
הוא הפנה את תשומת לבה לפעילותם של מדענים גרמנים המפתחים טילים ונשק לא-קונבנציונלי במצרים.

באותן שנים, מצרים היתה האויבת העיקרית של ישראל. ישראל התאמצה לאסוף מידע על אתרי תשתית בארץ הפרעונים.

את שיחתם קינחו פדרו והראל במסעדה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, שנודעה במאכליה המסורתיים.

בתוך זמן קצר קיבלה איזבל ברכת דרך נוספת, לא מתוכננת, הפעם מיורשו של הראל, האלוף מאיר עמית, שכיהן גם כראש אמ"ן. הראל פרש ברוגזה עקב חילוקי דעות קשים עם הממונה עליו, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, בעניין הטיפול האגרסיבי של המוסד בפרשת המדענים הגרמנים שעבדו במצרים.

ליד השולחן שבו נפרדה מהראל מסרה עתה פדרו, בשלהי מארס 1963, ליורשו עמית, פרטים על שליחותה הצפויה. פדרו חזרה על הדברים שאמרה להראל, "אשא בגאון בתואר לוחמת המוסד, אבל איני יודעת להשתמש בנשק, אינני רוצה לדעת להשתמש בנשק, גם לא אעסוק בחיסולים. כלי המלחמה שלי הם עיני, אוזני, הזיכרון שלי וכמובן מצלמתי".

בהיפרדם, הרים עמית את עיניו, הבחין בחליפת הטריקו צמודת הגוף של הלוחמת שלו, ויעץ, "אל תשאירי אותה בארץ, כי את נראית בה טוב".

בראשית אפריל 1963 הוסעה איזבל לנמל התעופה בלוד. תהליך הבידוק נעשה במהירות ואיש המוסד ליווה אותה בנתיב עוקף עד לכבש העלייה למטוס "אל על" היוצא לפאריס.

"שמי מיכאל"

בנמל התעופה אורלי בפאריס פנתה פדרו לתא טלפון וחייגה למספר שניתן לה בישראל. היא ביקשה לדבר עם "רחל". זה היה גם כינויה של פדרו.

"רחל" המקומית בירכה אותה וקבעה לה פגישה למחרת, בבית הקפה במלון ז'ורז' החמישי, הממוקם ברחוב הנושא שם זה. פדרו שכרה חדר בקומתו העליונה של מלון צנוע ברובע אלגנטי, ויצאה לשוטט. פאריס היתה מוכרת לה מביקור קודם, ועכשיו חזרה ויצרה קשר עם דודה, אחי אמה, טדיאוש מלביאק, לשעבר שר בפולין הקומוניסטית שהיגר לצרפת (ואחר כך עלה לישראל ומונה לבכיר בחברת "כור" בראשות מאיר עמית). במועד הקבוע המתינה איזבל בבית הקפה, כשעובר אורח ניגש לשולחנה.

"שמי מיכאל", הציג את עצמו הגבר נמוך הקומה, הרחב, השרירי והחייכן, ששפם קצר עטה את שפתו העליונה, נזכרת פדרו. היה זה לא אחר מיצחק שמיר, בעבר מפקד הלח"י. הוא חזר אל המחתרת ואל כינויו מאז, אבל הפעם למחתרת ממלכתית, המוסד, כמפקדה של יחידת מבצעים, "המפרץ", ששתלה לוחמים והפעילה סוכנים במדינות יעד. "מצרים", אמר לה, "חשובה לישראל מכל בחינה אפשרית ותפקידך יהיה לסייר ברחבי המדינה, לעקוב אחרי כל נושא צבאי אפשרי, להבחין באירועים יוצאי דופן, להטות אוזן למתרחש באליטות, ליצור קשרים ולהשתמש בחושיך על פי הבנתך".

שמיר הורה לפדרו לנסות "להתאזרח" בפאריס ולדווח על אבחנותיה. "הוטל עלי להשתלב בחוגי האריסטוקרטיה הרוסית, שגלתה ממולדתה בעת המהפכה הקומוניסטית והיתה לחלק מההוויה הצרפתית. אנשיה היו מבלים שעות ארוכות ב'קפה דה לה פה' בגדה הימנית של נהר הסיין". המראה המצודד של פדרו, מעיל הפרווה המהודר שהביאה מאורוגואי (התלוי עד היום בארון הבגדים בביתה) ושליטתה בכמה שפות, הקנו לה כרטיס כניסה לתוך המערכת הזאת.

לבד מכך כיתתה איזבל את רגליה לאורכה ולרחבה של העיר, כדי ללמוד אותה על בוריה. "כך עשיתי גם באיטליה, שם נפגשתי עם נציג המוסד ?אריה'. ברומא עקבתי אחרי מיקומי השגרירויות והקונסוליות הזרות למיניהן, בכללן הערביות, ואחרי אתרים נוספים שנראו לי חשובים". מדינה נוספת ששימשה לה בית ספר היתה ספרד. בימי שהותה במדינה זו ביקרה בבית הוריו של קצין הצי האזרחי הספרדי חואן אנטוניו, שעמו התיידדה בעת ההפלגה מאורוגואי לגנואה. חואן אנטוניו אמנם לא היה בבית, והוריו אירחו אותה בסבר פנים יפות בביתם בקסטיליה.

"ביקשתי מהם להעביר עבורי מעת לעת פריטי דואר לישראל. הסברתי להם שיצאתי למסע בעולם ואיני רוצה שמשפחתי בישראל תדע היכן אני נמצאת. על כן אני מיידעת את הורי ששלומי כשורה ושולחת להם תצלומים, מדריכי תיירות וכדומה", ארגה איזבל את סיפור הכיסוי שלה.

מארחיה, שנמנו כנראה על צאצאי המאראנוס - אנוסי ספרד מתקופת האינקוויזיציה - וחשבו על פדרו במונחים של כלה מתאימה לבנם, נענו ברצון. לא עלה על דעתם שיש קשר בינה לבין גוף ישראלי ממסדי כלשהו.

תוך כדי השיחה המשפחתית רשמה לעצמה פדרו פריט מידע ריגול ראשון. בן משפחתם, סיפרו מארחיה, מומחה לנשק לא-קונבנציונלי, פועל במצרים יחד עם מדענים גרמנים בייצור נשק מסוג זה. עניין זה, זכרה, עמד במוקד פרישתו של הראל, והיא חשבה שהוא עדיין על הפרק.

בשל החותמות הישראליות בדרכונה האורוגואי היא נאלצה להחליפו. בהתייעצות עם שמיר, שפכה עליו פדרו לכה אדומה עד שיצא מכלל שימוש. היא המריאה עמו לאמסטרדם, הציגה את הדרכון הפגום לפני קונסול אורוגואי והתנצלה. עם דרכון חדש המריאה לפאריס והונחתה על ידי שמיר לצאת למילאנו, כדי לקבל בקונסוליה המצרית המקומית ויזת תייר. הקונסול התעניין מה בדעתה לעשות במצרים תקופה ארוכה יחסית, ופדרו השיבה שבדעתה ללמוד ארכיאולוגיה. "הקונסול", סיפרה פדרו, "התרשם יותר מרגלי החשופות ושום שאלה נוספת לא עלתה".

פגישותיה עם שמיר בפאריס התקיימו במסעדות ובמועדוני לילה. "אין טובים מהם לקיים מפגשים דיסקרטיים", הסביר. ואכן, באלה נועד בדרך כלל עם אנשיו, גם עם לוחמיו שבאו ממדינות היעד ששהו בהן. "שמיר", היא מעידה, "היה פרנקופיל מושלם. תענוג היה לשוחח עמו בצרפתית. הוא לא רק התמצא היטב בפאריס, אלא אהב אותה ואת מאכליה. הוא מאוד אהב את להקת קומפניון דה לה שאנסון ואת שירי אדית פיאף. הוא התנהג בחופשיות רבה מבחינת ביטחונו האישי ופעם אף אמר לי כי אם איקלע למצוקה יוכל לסייע לי באמצעות קשריו האישיים בביון הצרפתי". לבד מכך היה שמור עמה מספר טלפון בקהיר, לשימוש אם תחוש שהיא בסכנה אמיתית.

טלנובלה

שמיר עידכן את פדרו בטיב היחסים בין ישראל למצרים. היא ידעה שנשיא המדינה, גמאל עבד אל נאצר, נחשב גדול באויביה של ישראל. היא גם ידעה שצבא מצרים הוא הגדול בצבאות האויב. היא היתה מעודכנת בתוצאות מבצע "קדש" מלפני שבע שנים. היא גם ידעה שבכלא מצרי כלואים, זה שבע שנים, יהודים מקומיים, שישראל הטילה עליהם ב-1955 לבצע פעולות חבלה כדי למנוע את יציאת הצבא הבריטי מתעלת סואץ. הם נלכדו ונשלחו לכלא לשנים רבות.

מכשיר המורס שלה הוסתר במזוודת עץ כפולת דופן ובפאריס רכשה מקלט רדיו המשדר בגלים קצרים כדי לקלוט ידיעות שישדרו אליה מהמוסד.

בעת הנחיתה בקהיר, ידעה שמעכשיו היא ברשות עצמה. היא תיירת לכל דבר, ברשות ובסמכות, אבל גם מרגלת ישראלית החייבת להפעיל את כל החיישנים כדי לא למעוד. מנמל התעופה בקהיר יצאה ברכבת למרכז העיר. תיירת שישבה לצדה ברכבת המליצה לה על "הילטון" ו"סמיראמיס" כמלונות שנשים יכולות להתאכסן בהם ללא חשש. פדרו בחרה בסמיראמיס בשכונת גרדן סיטי, בעיקר כי התארחו בו מצרים מהמעמדות הגבוהים.

בדלפק הקבלה במלון נטלה את כל מדריכי התיירות למצרים הגדולה. היא סימנה לעצמה את מועדון הספורט ברובע זמאלק המהודר, כי מיטב שועי מצרים ואורחיהם פקדו אותו. את סידור שערה החליטה להפקיד בידי ספר המלון, כי "ספרים אוהבים לדבר, ואפשר לשמוע מפיהם גם חדשות וגם רכילויות שבמוקדן אנשי החברה הגבוהה, האזרחית והצבאית". במספרה הכירה אדם ששלט במקורות, הבעלים של חנות העתיקות "עלי באבא", שעם לקוחותיה נמנו מצרים ראויים להיכרות.

בחנות זו התיידדה עם ארכיאולוג צעיר, שחרש את מצרים לאורכה ורוחבה. פדרו התקשתה להחליט אם הוא ממוצא מזרחי או מערבי, אבל הוא ניאות לצרף לסיוריו את הצעירה הדרום-אמריקאית הלהוטה אחר ארכיאולוגיה. באחד הסיורים הגיעו למלון עתיר ההיסטוריה "מינה האוז" בקצה המערבי של קהיר, מול הפירמידות בגיזה, שבלובי שלו הסתובבו עיתונאים רבים. היא התערתה ביניהם והכירה עיתונאי מצרי בכיר, המקורב לשלטון המצרי.

פדרו הציגה את עצמה לפני האיש כציירת, עיסוק שבאמת היה קרוב ללבה, הראתה לו כמה מציוריה ונכנסה עמו לשיחה. היא הביעה את תמיהתה על העיתונות בארצו, המשדרת אך ורק בקולו של הנשיא. העיתונאי עשה כמיטב יכולתו להסביר לה שהתקשורת בארצו אינה מגויסת. מאחר שגילתה לו את התעניינותה בעתיקות ארצו, יעץ לה לתייר בפירמידת חיאופס המרשימה, הגדולה מכולן. ואכן, בתיקה היה ספר שנכתב על ידי ארכיאולוג ארגנטינאי על מצרים העתיקה ובו שרטוטים על פירמידה זו מבפנים.
את העיתונאי פגשה עוד פעם ופעמיים. הוא האיר לה פנים ובאחת הפעמים אף הציג לפניה קצין צבא בכיר, איש חיל השריון, שעל כותפתו התנוססו שני כוכבים. הוא פתח לה את שערי מועדון הספורט ברובע אל זמאלק, שהתפרסם בישראל אחרי לכידתו של "המרגל על הסוס" - ולפגאנג לוץ הישראלי - שהיה מחשובי לקוחותיו.

למועדון באו מיטב נשות החברה הגבוהה במצרים, ואחת מהן, שהציגה עצמה כאיטלקייה הנשואה למצרי בכיר, התיידדה עם פדרו. השתיים נהגו להיפגש ב"גרופי", בית קפה שאנשי האליטות המקומיות פקדו אותו. "גרופי" היה גם אבן שואבת למרגלים, שהיו תופסים שולחנות בסמיכות לשולחנותיהם של קצינים בכירים ונספחים צבאיים זרים. פדרו לא ויתרה על סרטי טלנובלה לבנוניים, מצריים והודיים, בבתי קולנוע עממיים, כדי לדעת לקרוא היטב את הקהלים המקומיים.

בשוק המפורסם "חאן אל חאלילי" רכשה טבעת ורביד מעוטרים באבן דיומורטוריט, שלפי מסורת עתיקה משחררת מלחץ ומעניקה חום, מייצרת סלחנות וסובלנות ומסייעת לעמוד על שלך. התכשיטים עדיין שמורים עמה. היא לא ויתרה על שום אתר, ובמוזיאון המצרי הממלכתי לעתיקות רכשה מדריך בצרפתית.

בנסיעה הארוכה הראשונה לצדו של הארכיאולוג, לדרום מצרים, גילתה פדרו שהצבא המצרי נוהג להעביר ברכבות מטעני נשק ארוזים, והפעם היה זה נשק כבד שיעדו אזור סודאן. מצרים, כך גילתה, חידשה באותן שנים את רשת הרכבות שלה, ולראשונה הופעלו קרונות ממוזגים לנוסעים וקרונות משא חדשים, שבהם השתמש הצבא להזזת כוחות ואמצעי לחימה.

באחת מנסיעותיה מקהיר לאלכסנדריה, חלפה פדרו על פני נמל תעופה גדול שהיו פזורים בו עשרות רבות של מטוסי טופולב-16 סובייטיים. היא ירדה במקום, שיננה את שמו וספרה את המטוסים.

בנמל אלכסנדריה בלשה אחרי ספינות צבא מצריות. באסואן ביקרה באזור שבו נבנה והלך סכר חדש על הנילוס, שברית המועצות מימנה שליש מעלותו. זכור לה היטב שהתארחה במלון "קטרקט", שבו שהה אז המנהיג הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב. "ישבתי ממש לידו, ליד אותו שולחן במסעדת המלון", היא נזכרת.

פדרו הפליגה בספינת טיולים ליד אתר בניית הסכר ועל פי סיפורה, התיידדה עם הקצין הראשי בספינה. הוא סיפר לה בהרחבה על תולדות הסכר, שבשל הקמתו נוצר הצורך להציל מהתמוטטות את מקדשי אבו-סימבל שנחצבו בסלע ענקי בימי רעמסס השני.

היה זה רגע מתאים להציג את עצמה כארכיטקטית המגלה עניין בעתיקות ובקשר בין העבר להווה. הקצין סיפר לה שברשותו תיק ובו מפות מפורטות של הסכר החדש, כולל התשתיות שלו במעמקי הנילוס.

בתוך ימים אחדים התיידדה עם זוג תיירים מספרד וביקשה מהם להעביר מעטפה למכריה, משפחת הקפטן בקסטיליה. משפחת הקפטן, בהתאמה לכתובת שרשמה פדרו, שלחה את המעטפה לתיבת דואר בתל אביב. לכתובת זו שלחה גם את תשלילי צילומיה.

היא נהגה זהירות יתר בשידורי המורס, כי ידעה שחיישנים אלקטרוניים יכולים לאתר שידורים היוצאים ללא הרף ממקור אחד. מצב דומה הביא ללכידתו של אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק.

יורש העצר

שלוש פעמים יצאה פדרו את מצרים בכשלוש השנים ששהתה שם. בפעם הראשונה או השנייה הפליגה לאיטליה, וזכתה בפרס בתחרות בנושאים גיאוגרפיים שערך מנחה בידור על סיפון ספינת טיולים. על ספינת הטיולים הכירה גם יורש עצר רם מעלה של אחת ממדינות ערב. מאיטליה נסעה לצרפת, ובפאריס נועדה עם מפקדה שמיר. הוא סיפר לה שיסיים עוד מעט את תפקידו, בעקבות חילופי הגברי הסוערים בראשות המוסד.

במלון סמיראמיס, "מרכז העולם", כהגדרתה של פדרו, זכתה לחוויה נוספת. לשולחנה הצטרפה צעירה דוברת איטלקית, שהציגה את עצמה כחלק מצוות הסרטה מצרי-איטלקי המפיק סרט על חיפוש אוצר מצרי עתיק. לפדרו הוצע להשתתף בסרט, שבו נטלו חלק ניצבים רבים.

היא הסכימה, וכך נפתח לה אפיק נוסף להיכרויות. חבירה זו זימנה לפדרו מפגש עם איש טלוויזיה מצרי שהציע לה להנחות סדרת טלוויזיה בצרפתית, על אמנות, אך היא דחתה אותו כי חששה מחשיפה מיותרת.

פדרו המשיכה לפתח היכרויות נוספות. כך הוזמנה לבתיהם של מצרים עשירים ברובע הליופוליס. באלכסנדריה התיידדה עם הקונסול האיטלקי. היא גם ניסתה לבקר את האסירים היהודים הנמקים בכלא המצרי מאז 1955, אך נכשלה. "כישלוני הגדול", היא אומרת.

בשובה לישראל, בשלהי 1965, עתירת חוויות וסיפוק לאומי, נעשה לה תשאול מקיף במוסד. אחרי כן הציעו לה לשמש פקחית טיסה בשדה התעופה בלוד (כיום נתב"ג), אך פדרו סירבה. היא פנתה לעסוק במקצועה המקורי, אדריכלות פנים, השתלמה באקדמיה לאמנויות בבת ים, השתתפה בסדנת אמנים בגרמניה, הציגה ציורים בתערוכות בשווייץ, בגרמניה, בבלגיה ובוושינגטון וזכתה בפרסים. קירות דירתה מעוטרים בציורי נוף מרהיבים פרי מכחולה. היא נישאה לאיש עסקים מצליח, בן עמי ק' (שבינתיים מת ממחלה קשה. בני המשפחה ביקשו שלא לפרסם את שמו המלא), שהיה מלוחמי האצ"ל הנודעים, ויחדיו הביאו לעולם שני בנים. במשך שנים רבות שימשה אדריכלית פנים אצל יצרני רהיטים ידועים. היא עיצבה מערכות ריהוט בדירות רבות בישראל.

אחד מלקוחותיה היה איסר הראל, שביקש לעצב מחדש את ביתו. "רעייתו אירחה אותי ועשיתי להם הפיכה מוחלטת", היא מספרת. "איסר היה בא, מסתכל, אומר ?בסדר גמור' ולא הוסיף. כל כך דיסקרטי היה, שלא שאל אותי כלום על מצרים".

היא בטוחה שזיהה אותה. לעומת זאת, נפגשה עם מאיר עמית 39 שנים מאוחר יותר, באירוע מסוים. היא ניגשה אליו ושאלה אם הוא זוכר אותה. "ועוד איך", השיב לה, אך נמנע מרדת לפרטים.

פדרו שמרה בקפדנות על סודן של השנים החסרות בחייה. לבני ביתה סיפרה על כך בחסכנות רבה. לא מכבר, עם צאתו לאור של ספר על חייו של ראש הממשלה השביעי - "יצחק שמיר כסלע איתן" (בעריכת יוסי אחימאיר, בהוצאת מכון ז'בוטינסקי וידיעות ספרים, 2008), ובו פרק על פעילותו במוסד בחתימת כותב שורות אלה, החליטה לחשוף לכבודו את סיפורה ("הייתי לוחמת שלו"). "אני מוקירה אותו בכל לבי", אומרת איזבל פדרו, "מתגעגעת לאיש המיוחד הזה".

אף אחד משכניה בבית המגורים הנאה ברמת אביב אינו יודע שהשכנה מאירת הפנים והמיוחדת כל כך היא בעצם מרגלת בדימוס. *

הנשים של המוסד

אם הבחירות הבאות יביאו את ח"כ ציפי לבני לראשות הממשלה, היא תהיה יוצאת המוסד השנייה שתכהן בתפקיד זה. קדם לה, כזכור, יצחק שמיר, שעמד בראש אגף מבצעי בארגון החשאי.

עד כה, נשים ששירתו במוסד נחשפו במשורה. עליזה מגן היתה משנה לשני ראשי מוסד, דני יתום ושבתי שביט. מלכה ברוורמן עמדה בראש היחידה למינהל כוח אדם וכספים. יעל פוזנר עסקה בהמצאת זהויות ועיבוד תיעוד. הן היו מעורבות במבצעים. יהודית נסיהו, ראש מחלקת משאבי אנוש, שולבה באיתור הילד החטוף יוסל'ה שוחמכר ובצוות שחטף את אדולף אייכמן בארגנטינה. סילביה רפאל ואריקה צ'יימברס השתתפו במרדף אחרי רוצחי הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. שריל בנטוב (הנין), המוכרת יותר כ"סינדי" הבלונדינית, הביאה ללכידתו של מרגל האטום מרדכי ואנונו. כרמית גתמון פעלה בהעלאת יהודים ממרוקו.

שתי מרגלות נוספות החלו לפעול לפני הקמת המדינה והמשיכו לשרת גם אחרי כן: יולנדה הרמור במצרים ושולמית כהן-קישק בלבנון. האחרונה נעצרה, עונתה ונדונה למוות, אך עונשה הומתק למאסר והיא שוחררה לאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת חילופי שבויים.

בין המרגלות המפורסמות ששירתו ארגוני ביון זרים: מאטה הארי (שמה האמיתי גרטרוד מרגרט זלה), חשפנית הולנדית ששירתה את גרמניה במלחמת העולם הראשונה והוצאה להורג על ידי הצרפתים; ויולט סאבו, בריטית שביקשה לנקום את רצח בעלה בידי הנאצים, פעלה בגרמניה ונרצחה לבסוף במחנה ריכוז; מליטה נורווד הבריטית, שהעבירה לברית המועצות סודות מפרויקט הגרעין האמריקאי בשנות ה-40; סטפני פון הוהנלוהה ואלדנבורג שילינגספורסט, גרמנייה ממוצא יהודי שהתברגה בלונדון והוגדרה כסוכנת הנאצית החשובה בבריטניה, אך בתום מלחמת העולם השנייה שירתה את האמריקאים; אתל רוזנברג, יהודייה-אמריקאית שהורשעה, יחד עם בעלה יוליוס, בריגול לטובת ברית המועצות והוצאה אתו להורג; ג'וזפין בייקר, זמרת אמריקאית, שפעלה למען המחתרת הצרפתית במלחמת העולם השנייה; ואנה צ'פמן, מרגלת רוסייה, שנלכדה באחרונה בארצות הברית כחלק מרשת ריגול.

בישראל נלכדה ב-1956 אמריקאית בשם מרי פראנסיס האגן, שפעלה כמרגלת בשירות המודיעין הסורי.



מקור הכתבה: שלמה נקדימון

מיבזקי דף דומים
המשפטים המטופשים ביותר שהגברים אומרים
הופעל קוד גיוס שקט במרינס.יחידות רבות בדרך למצרים
העוזרת המקסיקנית
האשה שלנו !
מנהגי ראש השנה לפי עדות ישראל